המקום היחיד בו הרגשתי חופשיה מהסרט של כולנו היה קולנוע רב חן

כמה חן? ובכן... רב חן דיזנגוף. צילום: Gettyimages/אבישי טייכר (ויקיפדיה, רישיון CC BY-SA 4.0)
כמה חן? ובכן... רב חן דיזנגוף. צילום: Gettyimages/אבישי טייכר (ויקיפדיה, רישיון CC BY-SA 4.0)

"המקום שבו אני מרגיש חופשי": כולנו רצינו לטעום קצת חופש, וגילינו בדרך הקשה שאין דרך להרגיש בתקופה כזו שום חירות. לכן הסתכלנו פנימה, וחיפשנו את מעט החופש שאפשר בכל זאת להרגיש בתל אביב, בדרך כזו או אחרת: עבור נועם רון זה בית הקולנוע שצמוד לכיכר דיזנגוף, שהיה מפלט מהמילואים לאפטרים קצרים

27 באפריל 2024

פסח הוא חג החירות, וגם הזמן שבו רובנו מוציאים את עצמנו עם מנה קטנה של חירות, ויוצאים לחופש. שמורות הטבע ברחבי הארץ מתפוצצות, בים אין מקום לפרוש לונג, ובנתב"ג עומדים בתורים של שעות בדרך לחופשה אירופאית מרעננת. השנה חג החירות קיבל משמעות שונה, ופתאום היציאה לחופש כשהאנשים שלנו נמצאים בשבי חמאס מרגישה הזויה ולא הגיונית. ועדיין, אין אחד מאיתנו שלא מרגיש את הצורך העז בניתוק ובשקט דווקא בימים מורכבים אלו.

>> ההפסקות בסמינר הקיבוצים היו המקום שבו הרגשתי הכי חופשי בעיר

זו אולי כבר קלישאה, אבל ראוי להזכיר שחופש לא מושג אך ורק בחופשה אקזוטית מעבר לים. אפשר לבקר בו גם לרגעים קטנים, צנועים ופשוטים הרבה יותר, שאולי ירגישו לנו קצת יותר בנוח בתקופה הנוכחית. החופש הוא פנימי, גם את זה כבר שמענו הרבה, אבל גם מרחבים פיזיים של ניתוק ושקט מהסערות שבחוץ אפשר בהחלט למצוא בעירנו, והחביב עליי הוא קולנוע רב חן.

קולנוע רב חן (מצילומי יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי)
קולנוע רב חן (מצילומי יהודית גרעין-כל, מתוך אתר פיקיויקי)

בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי הולכת יותר ויותר לקולנוע רב חן בכיכר דיזנגוף. כשחזרתי מהמילואים לאפטרים קצרים בעיר זה הרגיש לי כמו המקום המושלם להיות בו בחופש – לא צריך לנהל שם שיחה, אף אחד לא רואה אותי, אפשר ממש לצחוק וגם ממש לבכות, הפלאפון נכנס לתיק ועובר למצב שקט, ויש פופקורן והרבה ממנו שזה המזון המנחם בעולם. ויותר מהכל, זה היה המקום היחיד שניתק אותי לחלוטין, גם אם רק לשעתיים, מהסרט הנורא שאנחנו נמצאים בתוכו, והכניס אותי לסרט אחר.

הדרך לקולנוע רב חן כרוכה במעבר בכיכר דיזנגוף, שהפכה מאותו יום נורא למוקד הנצחה מרכזי, ומהווה עבורי חלק בלתי נפרד מהיציאה לחופש הקטן שלי. המעבר דרך תמונות הנרצחים והחטופים, דרך פיסות הזיכרון שהשאירו, דרך השירים, הפרחים, הנרות, הוא זה שנתן לחופש הקטן שלי גבולות ברורים, פרופורציות.

החופש היחידי שיש עובר דרך המציאות. כיכר דיזנגוף (צילום: ColorMaker/שאטרסטוק)
החופש היחידי שיש עובר דרך המציאות. כיכר דיזנגוף (צילום: ColorMaker/שאטרסטוק)

הטרוטופיה הוא מושג שהגה הפילוסוף מישל פוקו, המתאר מקום או מרחב המובדל מן המרחב הרגיל בגבול ברור, ומערער על עצם קיומו. המרחב ההטרוטופי הוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. אדם הנכנס לתוך הטרוטופיה מרגיש נתק בינו לבין הזמן המסורתי, מעין כניסה למציאות מקבילה. הטרוטופיות הן מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה – בין אם בכניסה אל מרחב מרגש כמו מועדון ובין אם בכניסה אל מרחב מאיים כמו מקלט. ההטרוטופיות מאפשרות לנו השהייה מהשגרה, ובמצבן המיטיב – כניסה רגעית לחופש קצר.

המודעות למושג הזה הכניסה לחיי קצת סדר מאז שכל הכאוס התחיל. התחלתי להפריד בין ההטרוטופיות השונות במרחב שלי, ולזהות אילו מהן עושות לי נעים. קולנוע רב חן, או יותר נכון הסרטים שהוקרנו בו, הם ההטרוטופיה המיטיבה שלי, שאימצתי לעצמי יותר מתמיד בימים אלו. בסוף מה שאנחנו באמת מחפשים כשאנחנו רוצים חופש זה את הניתוק הזה מהזמן ומהמרחב. מהשעון, מהחדשות, מהפלאפון, מהמשרד, מהמציאות האוטומטית ששולטת בנו ומושכת לנו את תשומת הלב. לא צריך ולא כדאי לטוס עד אירופה, כי כרגע גם ככה לא אוהבים אותנו שם, פשוט לכו לראות סרט. או שתמצאו לכן את ההטרוטופיה המיטיבה שלכן.