מלחמה ממבט ראשון: למה שלא כולכם תתחתנו והכל יהיה בסדר?

ב"חתונה ממבט ראשון" אין מלחמה. אולי בפרקים הבאים היא עוד תצוף - קשה לדמיין איך לא - אבל פתיחת העונה התרחשה במדינה שבה הבעיה הגדולה ביותר היא צעירים בני 30 פלוס שעוד לא התחתנו. הפתרון לכל צרותינו הוא כמובן שתהיה חתונה, כולנו נשמח כי כולנו יהודים, וביחד ננצח
טור זה ייפתח בגילוי נאות: כותב שורות אלה מעולם לא ראה את "חתונה ממבט ראשון", אחת התכניות המצליחות ביותר של "קשת" בפרט ובטלוויזיה הישראלית בכלל. קצת כמו משתתפי התכנית, גם אני באתי לחוויה הזאת נקי לגמרי – ועוד נראה האם הזוגיות הזאת תלבלב לרומן גדול. בינתיים, איך אומרים שם? Save The Date.
>> הטוב, הרע והדי נורא: הכל מורכב עכשיו. גם זאב רווח
>> גן עדן לעבריינים: למה הטלוויזיה הישראלית אובססיבית לעולם הפשע?
"חתונה ממבט ראשון" חזרה אתמול (ראשון) לעונה השביעית שלה – והיא אולי הסממן הכי מובהק לתחילתה של טלוויזיית פוסט-מלחמה. הצעדים הם תמיד זהירים, ותמיד יכול לקרות משהו שיבטל את הפריים טיים – אבל אפשר לזהות את התהליך. הוא החל עם שובן של תכניות סאטירה, בעלייה מעוררת המחלוקת של "הכוכב הבא", בחזרה של "האח הגדול" ו"הישרדות" – ועכשיו, מגיעה תורה של "חתונמי" (בכינויה הנפוץ והמעצבן), כנראה הסמל הכי מובהק לחיים הקודמים שלנו – אלה שהיו כאן, לפני שבעה באוקטובר.

דבר אחד חייבים לתת לה – מדובר בפורמט ריאליטי ממכר ודי בצדק. מדובר בהפקה טלוויזיונית לעילא ולעילא, בעיקר ביכולת שלה לייצר דרמה מושלמת, לבנות קונפליקט, לייצר מאבק פנימי של הדמויות בינן לבין עצמן, ולהסתיים בשחרור האהוב ביותר על הקהל הישראלי מאז ומעולם: חתונה. ובמקרה שלנו, חתונה שרק מתחילה את מערכת היחסים, לפי מיטב המסורת.

במוקד פרק הבכורה עמדה מינדי ארליך – בת למשפחה חרדית שעזבה את העולם הישן והתרחקה מהמשפחה השמרנית לעבר העולם החילוני ומה שהוא מציע: היא עובדת כעורכת דין וגם כתסריטאית שמייצרת סדרה ל"נטפליקס". יש כאן שתי תבניות ברורות שאנחנו מכירים: 1. השינוי שמתחיל בתוכה (כמה פעמים ראינו בתכניות ריאליטי את עזיבת העולם החרדי); 2. באותה נשימה ממש אלמנט ה"וואו" שמייצר את ההפתעה אצל הצופים.

הכדור בידיים שלה – ארליך, שהיא גם אמא לילד בן 17, היא זו שלכאורה שולטת בתהליך מתחילתו. על הפרק עומדים שני מועמדים שמתחרים על ליבה (בלי לדעת) – אופיר "העממי", הצלם שגר בישוב עמינדב ו"מיסטר רייט" – אסף התל אביבי שעובד בהייטק. כן, שוב הדמוגרפיה הידועה של הסדרות מהסוג הזה: רווקים בני 35-40, שגרים בתל אביב ועובדים בהייטק, ומוכנים סוף סוף "להתמסד".

ולמה לכאורה? כי בסופו של דבר ההחלטה לא באמת בידיה, אלא בידי סוללת הפסיכולוגים של ההפקה. יש בפרק הזה, ובכלל בתרבות החילונית, התנשאות גדולה (ובצדק) על עולם השידוכים החרדי, זה שבמסגרתו, במידה רבה, מחליטים בשביל בני הזוג את מי הם יפגשו ולא נותנים לאהבה הספונטנית יותר מדי צ'אנס. מה שאירוני בסיפור הוא ש"חתונמי" במידה רבה עושה את אותו הדבר: אין כאן רבנים חמורי סבר, אלא פסיכולוגים, אבל גם את ההחלטה שלהם קשה מאוד להפוך.
די ברור לכולם שיש כאן קוראלס שהמתמודדים נכנסים אליו. ההחלטה אמנם מוצגת כהחלטה חופשית של בני הזוג (שלכאורה תמיד יכולים לסרב), אבל ברור שכשיש כזו תשומת לב וכאלה מצלמות – היכולת שלהם להיכנע באמת להרהורי ליבם לא באמת קיימת. זו הדילמה הקבועה של יצירה דוקומנטרית בעולם – האם בכלל יש דבר כזה "ריאליטי" או "תיעודי"? הרי כל סיטואציה שנכנסת אליה מצלמה בהכרח משתנה לעומת המצב שבו היא לא הייתה שם. כך שמציאות אובייקטיבית אין כאן. רק הצגה יפה ומרגשת לצופים.

כולנו נקראים כמובן אל רגע הקליימקס – הרגע שבו התל אביבי מההייטק מתחתן עם הירושלמית הארטיסטית. בסוף, עם כל ההפקה הנוצצת והגלאם והטקס הרפורמי החדשני, אנחנו עם אותו סיפור ישן שמוכרים לנו מ"קזבלן" ועד "השיר שלנו": הזוג בלתי אפשרי, הקשיים והלבטים עצומים, אבל בסוף תהיה חתונה, כולנו נשמח ו"כולנו יהודים". אם תרצו, זה הטייק שלהם על ה"ביחד ננצח" שליווה את כולנו בשנה וחצי האחרונות – הרגע שבו שני אנשים שמגיעים מהעולמות השונים, מתחברים יחד בטקס הישראלי הגדול מכולם ובסוף גם מגלים שהם לא כאלה שונים אחד מהשני. וכל זה לצלילי "לא לפחד כלל" של נינט – הזמרת שמסמלת בדיוק את האמצע הזה שבין ישראל אחת לישראל אחרת.

ועוד דבר היה שם – וזו ההתנגדות המוחלטת לרווקות. הסאבטקסט בפרק הוא ברור: אסף, הרווק הנצחי, אולי נראה לכם סבבה וחי טוב ומאושר – אבל הוא בעצם פגום. פגום כי אין לו "עזר כנגדו", אין לו בת זוג, אין לו משפחה. ובאותה מידה גם העולם הפנימי של מינדי, בעיני הסדרה, אולי טוב ויפה (היא בכל זאת בנתה לעצמה חיים די מוצלחים), אבל כל זה לא שלם בלי הרגע שבו היא תלבש את שמלת הכלה ותקודש כדת משה וישראל. רווקות, שזו בחירה מאוד לגיטימית, מוצגת כמעט כמשהו שצריך "להירפא" ממנו – ולהיות שלם באמת כשאתה נשוי. האם נישואין זה כזה פורמט מוצלח? לא ממש, אבל קשה למכור עם זה פרסומות.

כך נראית הטלוויזיה שלנו פוסט 7.10: המלחמה אינה קיימת על פני השטח (למרות שסביר להניח שהיא עוד תצוץ במהלך העונה), והסימן הברור הוא "בחזרה הביתה", אל המקום שבו נוח וחם, ובמקרה הזה התא המשפחתי הקלאסי, המקום שבו לכאורה הכי בטוח, שבו יאהבו אותך כמו שאתה. לא סתם "חתונה ממבט ראשון" באה אחרי "בקרוב אצלי" – השאיפה לזוגיות היא גם השאיפה להשקטת הקולות הרועשים מבחוץ, בעזרת המוצר המנחם מכל – רומנטיקה.
זו הסיבה שבגללה, ככל הנראה, גם העונה הזאת של "חתונמי" תשבור שיאים. כי מדובר בריאליטי שלא משחק על פי הכללים של הריאליטי המקובל – אין בו את הסליזיות של "האח הגדול", את התככנות של "הישרדות" או את הרגשנות המוגזמת של "הכוכב הבא". היא ריאליטי קל לעיכול, כזה שכולם יכולים לשבת ולראות אותו – גם מי שהוא לא בהכרח חובב טראש. כשהמציאות מבאסת, תמיד טוב יש לנו קצת קומפורט פוד במקרר. ו"חתונמי", על כל בעיותיה, היא הנחמה המושלמת.