"חתונמי" היא זוועת ריאליטי לא פחות מ"האח הגדול". ואולי יותר

כשמדברים על ריאליטי בישראל, מגיע תמיד גם סוג של אי נוחות. ריאליטי, אחרי הכל, מייצג עבור רבים את תחתית הז'אנר הטלוויזיוני – צהוב, מתפלש ברגעים השליליים של האדם, עושה ממנו רייטינג, מנצל ניצול ציני. הדוגמאות הבולטות ביותר הן "הישרדות" ו"האח הגדול" – שתי תכניות הריאליטי החזקות ביותר ששודרו כאן. וזכו אמנם לצפייה רחבה, אבל באותה מידה גם נתקלו בביקורת קשה, הרמת אף מסוימת ותיעוב עמוק. ויש ריאליטי אחר – קוראים לו "חתונה ממבט ראשון" (או בקיצור הנפוץ והמעצבן, "חתונמי"). ואיכשהו הוא מחליק הרבה יותר בגרון.

>> זה היה היום האומלל בקריירה של עמית סגל. ואז הגיעה המהדורה
>> הפשע משתלם: ג'ון האם בתפקיד כולנו. זאת ההתמכרות הבאה שלכם

אין כאן את התככים והמזימות של "הישרדות", אין את הטראשיות הצעקנית של "האח". מוקדם ואפילו מוגזם מדי לנתח מה הופך את "חתונמי" להצלחה כזאת, ובטח שאני – כמי שלא מחובר לעונות שלה – לא האיש לעשות את זה. אבל אין שאלה שהיא מצליחה. לא רק בטבלאות הרייטינג, שמעניקות לה ניצחונות חד משמעיים שבוע אחרי שבוע, אלא גם במקומות שבדרך כלל לא ממש מקבלים באהבה את הריאליטי. "חתונמי" היא מוצר נוח לעיכול – יש סביבה פודקאסטים, שיח ער ברשתות החברתיות, אפילו החברים בפודקאסט הכדורגל (המוצלח!) "ציון 3" מקדישים לו פינה שבועית. לכאורה תוכנית המציאות המושלמת שמצליחה גם ליצור קשר עם העם, וגם להתחבב (יחסית) על המבקרים. אבל רק לכאורה. כי ב"חתונמי", אם מסתכלים היטב, קשה שלא לזהות את הציניות.

אתמול (רביעי), שודר בקשת 12 פרק "מפגש האקסים" – פרק של סגירת מעגל. שלושה זוגות (חיה ומור, איילה ושחר, איזבל ונועם) שנפרדו על המסך בתוכנית שצולמה לפני שנה, חוזרים למפגש מחודש עם צמד הפסיכולוגים (וכמאמר יהודה ברקן בסרטי המתיחות, אנחנו עוד נשוב אליהם) אחרי שראו את התכנית בטלוויזיה – ומגיעים כדי לספק תובנות מחודשות. הפרק הזה העיד עד כמה, מאחורי החזות של "ריאליטי פיל גוד", מסתתרת תכנית לא פחות צינית ולא פחות דורסנית מאשר האחיות המרושעות מרשת 13.

הפסאדה סביב התכנית – השימוש בפסיכולוגים, הדיבורים הניו איג'יים על "מסע" ו"דרך" – מנסה לטשטש אמת מאוד פשוטה: מדובר בתכנית טלוויזיה בערוץ מסחרי, בשואו לכל דבר ועניין, והתפקיד שלו הוא לייצר הכנסות לבעל הבית. גם אם הלקוחות של הקזינו הזה מפסידים או מנצחים, "הבית תמיד מנצח". ולמרות שמדובר בדיני נפשות (לפעמים ממש), זה לא מרתיע את המכונה של "חתונמי" מלהמשיך ולדהור קדימה.

הדוגמא המובהקת ביותר היא של שחר גל, בן זוגה של איילה, שבמהלך העונה חווה טרגדיה אישית מאוד קשה – אבל בחר להמשיך בתכנית. אחר כך הוא התחרט כמובן, אבל האם הוא באמת בחר? עד כמה לאנשים יש מנדט אמיתי להפסיק הכל? האם זוג שפשוט לא מסתדר (כפי שקורה לא מעט בתכנית) יכול באמת אחרי שבוע להגיד "אין מצב. זה לא עובד, אנחנו לא אוהבים אחת את השנייה" וללכת? בתוך הממבו ג'מבו של "המסע", מסתתר – נדמה לי – רצון ברור להשאיר את הזוג על המסך, להמשיך את ההצגה, גם אם היא לחלוטין לא עובדת ועושה רע למי שמעורב.

ובקטע הזה, צריך לחזור לפסיכולוגים – ולתהות: את מי הם משרתים? האם הם באמת יכולים לשרת את טובת העניין, טובת הזוגות וטובת בני האדם שנמצאים מולם, כשהאינטרס של הגוף שמעסיק אותם ונותן להם אור זרקורים עז – בדרך כלל הפוך? אין דרך ליישב את ניגוד האינטרסים הזה. היכולת שלך לקבל החלטה כנה ואמיתית, כשמסביב יש מצלמות ולכולם יש מניע ברור למשוך את מערכות היחסים כמה שיותר גם כשזה לחלוטין לא עובד – פשוט לא קיימת.

עד כמה שהרגילו אותנו לחשוב שמצלמה היא זבוב על הקיר, היא לא. כשנדלקת מצלמה והמשתתפים בשיחה (כל שיחה) יודעים שהחומרים ממנה יכולים, בהסתברות גבוהה, לצאת החוצה ולהיות משודרים בעיני כל, זה בהכרח מזהם את הסיטואציה. זה גורם למילים שלא היו נאמרות בחדרי חדרים, להיאמר. ולהפך. זה עובד גם לגבי הפסיכולוגים, שצריכים לקבל החלטות לא פשוטות כשהם נמצאים בסד זמן ובמערכת לחצים בלתי אפשרית. אני פסיכולוג קטן מאוד, אבל מקצועי זה לא נראה לי.

ושלא תטעו – הציניות קיימת גם אצל הזוגות עצמם. כמו הרבה מתחרי ריאליטי שמגיעים בעונה החמישית או השישית, גם הם מבינים טוב מאוד את המשחק שהם נכנסים אליו. וגם הם יודעים שמאחורי הרצון הנשגב לכאורה ל"אהבת אמת", מסתתר רצון אמיתי לחשיפה ולפרסום. פעמים רבות, אנשים בוחרים ב"חתונמי" לא בהכרח כדי למצוא אהבה בתכנית – אלא כדי למצוא זוגיות אחרי התכנית. שהפרסונה שלהם בריאליטי תשמש כמעין כרטיס ביקור לבא או לבאה בתור.

נשף המסכות הזה של "חתונה ממבט ראשון" מתנהל ומשגשג כבר שבע עונות: הזוגות לא באמת באים בשביל אהבה, הפסיכולוגים לא עובדים באמת בשביל הבריאות הנפשית של המטופלים שלהם והתכנית שמדברת גבוהה גבוהה על "אהבה" ו"רומנטיקה" בסוף בעיקר עובדת בשביל מה שמביא את כל הערוץ הזה אל המסך: כסף. במובן הזה, אולי אפילו עדיף את "הישרדות" ו"האח הגדול" – הן אולי טראשיות וקיצוניות וצעקניות, אבל לפחות הן לא התיימרו מעולם להיות משהו אחר.

כמו שזמרים גדולים לא נולדים ב"כוכב נולד" (וגם אם הם נולדים, החיים שלהם מתפתחים לגמרי אחרת – וטוב שכך); כמו שלנצח ב"האח הגדול" לא מבטיח לך שום דבר מחוץ לווילה בנווה אילן (תשאלו את הזוכה האחרון של "האח", אם תיזכרו איך קוראים לו בלי גוגל); כך גם להיכנס ל"חתונה ממבט ראשון" אולי ייתן לך את החתונה הפיקטיבית בתחילת העונה, אבל לא מבטיח לך שום דבר שקרוב לאהבה. 

כמו שכתב לאונרד כהן, אהבה איננה מצעד ניצחון – וגם לא להיט ריאליטי קל ונוח באמצע היום. היא אירוע מורכב, לא פשוט, גדול בהרבה מאשר סד הזמן של 42 ימים שמציעה התכנית הפופולרית. שאלוהים ייתן לזוגות של "חתונה ממבט ראשון" אהבה כזאת, כי גם הוא יודע היטב שמהתכנית הזאת הם אולי יקבלו 15 דקות של תהילה, אבל אהבה  אמיתית – את זה הם יצטרכו לחפש בדרך הפראית והמגושמת של החיים.