הכל אנשים: טד לאסו חזר עם יריבות מסקרנת, והלב הכי גדול על המסך

תודה לאל, ההמתנה הסתיימה. אתמול (רביעי) עלה באפל טיוי בשעה טובה הפרק הראשון בעונה השלישית של סדרת המופת "טד לאסו" – סיפורו של המאמן המשופם והמשעשע, שנקלע לסיטואציה לא לו, ומנסה להסתגל אליה, נמשך ומסתעף לאיטו. כך חזרנו שוב אל ריצ'מונד – קבוצת הפרמייר ליג שהצליחה איכשהו לשרוד בשנתיים הקודמות – ואל שני קווי עלילה מרכזיים: נייט, עוזר המאמן שיצא מהצללים לטובת הג'וב בווסטהאם העשירה והחזקה (טוב, לפחות לפי הסדרה…) במטרה לנקום בטד ובצוות שלו שדי השפילו אותו; ורבקה – שניסתה בהתחלה להקריס את ריצ'מונד כדי לנקום בבעלה, ועכשיו כשבעלה שולט בווסטהאם, תהיה חייבת לגרום לה להצליח.

ריצ'מונד מתחילה את הסדרה הזו, כמו תמיד, בתודעת אנדרדוג. הקבוצה שאף אחד לא מאמין בה, שכולם מאמינים שתסיים במקום האחרון – קצת כמו לאסו עצמו, שמתחילת הדרך הוגדר כעב"ם שנחת בתרבות הכדורגל האנגלית, מישהו שבא מאמריקה, וגם מתנהג כמו אמריקאי קלאסי, ולאט לאט צריך לחצוב את דרכו בתוך העולם הקשה והאכזרי הזה.

מהנקודה הזו מתחילים את המסע גם לאסו וגם ריצ'מונד, כשהמטרה היא לאו דווקא אליפות, אלא יריב אמוציונלי מהצד השני – ווסטהאם, עם הבעלים רופרט (בעלה לשעבר של רבקה) והמאמן נייט (העוזר לשעבר של טד). הרצון להישגיות פשוטה התחלף ברצון "להשיב מלחמה" לשני האקסים – כל אחד בדרכו – ולסיים מקום אחד יותר גבוה. זה הכל.

"טד לאסו" מצליחה בעיניי, כי היא מסוגלת להיות דו שכבתית. מצד אחד, היא סדרה שכל אדם יכול להתחבר אליה; הקווים העלילתיים הם גלובליים, ונוגעים בתופעות שכולם מכירים – מהעבודה רחוק מהבית (והפרידה הקשה מהמשפחה שהשארת מאחור), דילמות של מוסר מול כסף, מערכות יחסים שנשברו והדרך להתגבר עליהן. מצד שני, זו סדרת כדורגל פר אקסלנס – כזו שמכילה בתוכה לא מעט תובנות על תרבות הכדורגל האנגלית, על הליגה האנגלית, ועל הדרך שבה אוהבי המשחק רואים אותו. ממסיבות העיתונאים, שהפכו ממטלה אפורה ל"שואו" של המאמנים (ע"ע ה"דו קרב" בפרק הראשון בין נייט לטד); התקשורת שכמעט תמיד חסרת פרופורציות ומחפשת את הנפילה; ואלמנט ה"אנדרדוג", הקבוצה שאף אחד לא סופר, שצריכה להתחיל לחפור את עצמה מהבור בכוחות עצמה.

כי תרבות הכדורגל האנגלית, כפי שבהחלט משתקף בעולם שמחוץ לסדרה, לא ממש יודעת לעכל זרים; הגאווה הבריטית בכדורגל כספורט הלאומי, מקשה עליהם לעכל את העובדה שגם בחו"ל יש אנשים שיודעים לאמן. היום רוב הפרמייר ליג (ובוודאי המועדונים הגדולים) שמים על הקווים מאמנים זרים, אבל מדובר באנשים שהיו צריכים "להרוויח את לחמם". לייצר שורה של הצלחות, כדי שמישהו יספור אותם.

לכל אחד יש סיפור. טד לאסו, עונה שלישית. צילום: יח"צ

ברמת הקאסט, אין יותר מדי דמויות חדשות – ומה שעבד, ממשיך לעבוד. ג'ייסון סודייקיס ממשיך את הדמות האיקונית שלו (שכנראה תלווה אותו עד סוף חייו, אם להסתמך על ניסיון של סדרות מהסוג הזה) בתור טד, ויחד איתו גם ההברקה הגדולה של הסדרה – ברט גולדשטיין, שמגלם את רוי קנט, וממשיך לכבוש את הלב. האנה וודינגהאם המהממת (שאגב – תגיש בקרוב את האירוויזיון בליברפול) נותנת בראש בתור רבקה.

אבל מעל הכל, מה שעובד בטד לאסו היא שהיא סדרת "פיל גוד" אמיתית. הטלוויזיה בשנים האחרונות הולכת לשני מקומות – לתכניות ריאליטי, או לסדרות כבדות יותר (כמו למשל "יורשים", שתשוב בסוף החודש. תתחילו להתכונן), כאלה שמתיימרות לייצג את המציאות המרה בצורה מאוד כואבת, כזו שמציגה דמויות רבות שקשה להתחבר אליהן.

היקום של טד לאסו לא שונה – יש בו עדיין את כל הדברים השליליים שיש בעולם (כסף משחית, דעות קדומות, אינטריגות), אבל המבט שלה הוא יותר חומל. יותר אמפתי כלפי הדמויות השונות. מהמאמן המשופם, ועד אחרון השחקנים בחדר ההלבשה, לכולם יש סיפור. בסוף, כמו שאמר אייקון כדורגלני אחר שחסר מאוד עכשיו, הכל אנשים. הפרק הראשון של "טד לאסו" מתחיל ונגמר בשני סיפורים אנושיים שכאלה, סיפורים שרחוקים מהמגרש, שקשורים דווקא לגיבורים עצמם ולעולמם הפנימי. הכדורגל עוד ישחק תפקיד בעונה הזאת, וגם תפקיד חכם, אבל העולם שבחוץ תמיד מחלחל פנימה. אנשים שבאמת אוהבים כדורגל כבר יודעים את זה. וזה סוד הקסם של אחת הסדרות הכי אהובות בשנים האחרונות.

הפרק הראשון בעונה השלישית של "טד לאסו" זמין באפל טיוי. פרק חדש מדי יום רביעי