ארבעים יום שנראו כמו יום אחד ארוך. להתעורר להתרעה, לצאת עם הכלב, לחזור מהר כדי להספיק להעלות אותו הביתה בין האזעקות. להגניב נשיקה, חיבוק, כרבול עם האהובה שלי כששנינו שבורים מעייפות ולחץ. לדאוג שיהיה אוכל, שיהיו בקבוקים להאכיל את התינוק, לדאוג לחברים בצפון ולהורים בנתניה שצריכים לרדת מהר למקלט, אבל קשה להם ללכת במדרגות. להירדם, להתעורר, לשחק עם הילדים, אולי נספיק גן שעשועים לפני ההתרעה הבאה, אבל צריך להישאר קרובים הביתה. לעלות לזום של בית הספר כדי לראות ריבועים שחורים, לעשות שיחות צ'ק אין כשאני שומע את התינוק שלי בוכה מעבר לדלת. לבדר את הגדולה שמשחקת עם סבא, אבל בלי להעיר את הקטן. ללכת לסופר ולקוות לא להיתפס שם, לפגוש את אותם שכנים שבורים מעייפות בשלוש לפנות בוקר. לצאת לפני שפיקוד העורף אישר או לחכות כמו ילד טוב? כל דקת שינה נחשבת, ואי אפשר לישון בכלל כשיורדים שש פעמים בלילה למקלט אטומי טחוב ומלוכלך. ושוב בוקר, ושוב התרעה, ושוב אותו יום שלא נגמר.
>> פסנתר בינלאומי: 3 ימים, 8 במות וכל הג'אז הזה סביב בית רומנו

אז מה שלומי בתוך כל זה? למען האמת, על הפנים, תודה ששאלתם. אני ממילא כזה שלא יודע איך לשקר כששואלים אותי מה נשמע, ולכן עדיף פשוט לא לשאול. מה נשמע? אני כמעט מתעלף בכל פעם שאופנוע עובר ברחוב, כי לשבריר שנייה אני בטוח שזו התרעה של פיקוד העורף. את האפליקציה, אגב, מחקתי מהטלפון. לשמוע את כל הטלפונים בבית משמיעים את הצליל הנוראי הזה במקביל היה פשוט בלתי נסבל. אם יהיו טילים אני אדע דרך מישהו, לא? אז זה מה שלומי.

נכון, זה נגמר, לפני כמה חודשים כבר, אבל למען האמת? אני עדיין מתאושש. וחלק מזה, זה לנסות לתפוס בצבעים רוויים את הסצנות ההזויות והדשנות של החשש והחרדה, הדאגה והפאניקה, אבל גם את כל מה שחי וממשיך להתקיים בתוכן, כאילו כלום. להירדם בזמן שהילדים מורידים ממני את המשקפיים, לשחק במסכות כדי להעביר עוד יום של "אין גן", להפריח בועות סבון כשברקע הטלוויזיה, מלאה בפיצוצים ובגברים מלאי חשיבות שמסבירים לכולנו מה יהיה המהלך הבא. אנשים שרועים על הכביש באיילון בזמן אזעקה, בניינים נפגעי טילים, הפגנות, מעצרים, ובאותו זמן ממש ארוחת ערב, להגיד לילדה שאי אפשר עוד מתוק, החלפת חיתול, משחק עם הילדים או מזמוזים בין האזעקות.

מתוך ההתנסות הזאת בגוף ראשון, שרבים כל כך חוו במקביל אליי ברחבי הארץ, וביתר שאת פה בתל אביב, נולדה "משפחה גרעינית" – תערוכה של 45 ציורי פנדה ושתי עבודות סאונד, שמנסות להחזיק יחד את כל הדברים האלה: זוגיות, אהבה, הורות, עבודה, שעמום, תשוקה, פחד, הומור ופאניקה. הכול סימולטנית, בלי היררכיה ובלי הפרדה בין מה שחשוב למה שדחוף, בין האינטימי לפוליטי, בין החיים הקטנים למה שמאיים עליהם. כי במשך ארבעים יום, שנראו כמו יום אחד ארוך, לא הייתה באמת שליטה על שום דבר. היה צריך רק להחזיק.

למען האמת, הכל מתפרק, אבל אני אחד המבוגרים האחראים על הילדים שלי, ועל המשפחה הגרעינית שלי. נוטים לצייר מלחמות בשחור לבן, באפור. ציירתי בצבעי פנדה צבעוניים, הצבעים שהיו לילדים לצייר איתם גם בין ריצה אחת למקלט לאחרת. אני לא חושב שרציתי לתווך להם את "החיים יפים" או לצייר להם עולם מושלם. למען האמת, רציתי לצייר להם עולם מורכב, כזה שבו אבא השתדל מאוד, למרות הכל, לא להתפרק.
"משפחה גרעינית", מוזיאון על התפר (חיל ההנדסה 4, ירושלים), אוצרות: אורנה גרנות. עד ה-19.11. לפרטים נוספים

• יוצרים כותבים
• מלחמת איראן
• אמנות