פסקול ישראלי: אין שום דבר יותר ישראלי מטיפקס

טיפקס (צילום: רונן אקרמן)
טיפקס (צילום: רונן אקרמן)

בין כל המוזיקאים ששאפו לתפוס את הצליל הישראלי, טיפקס עשו את זה בקלות כמעט מרגיזה, עם פרוגרסיב ישראלי למהדרין שחוצה כל מגזר ולרגע לא שוכח גם לעקוץ כשצריך. מתן שרון על ההרכב שמגדיר עבורו מה זה אומר להיות ישראלי

5 במאי 2022

>> להכיר בגדולתה של טיפקס // 1 מ-74 דברים שכל ישראלי צריך לנסות לפני המוות

כחוק אצבע, אני מנסה מאוד להתחמק משאלות יאיר לפידיות בסגנון "מה ישראלי בעיניך".  וואלה, לא יודע. הכל. כלום. צחוק של תינוק וקקי של יונה. לא דחוף לי לגדר את המסגרת הזו יותר מדי. אבל בכל הנוגע לשאלה הטיפה יותר מדויקת "מה הכי ישראלי", דווקא יש לי תשובה – טיפקס. אולי זה קל לי להגדיר אותם כך כי כבר יותר משלושה עשורים שהלהקה הזאת עושה דוקטורט בישראליות, אולי כי קובי אוז המתוק הוא הישראלי שאנחנו רוצים שכולם יהיו, ואולי זה בכלל לא סיפור לאומי, אלא אישי.

טיפקס היו האלבום הראשון שאהבתי במלואו. בטוח אהבתי שירים לפני, אבל רק עם האלבום השני של טיפקס, "האחרון בעשירון התחתון", העברתי שעות אינספור לשמוע, להכיר, לשנן ולהבין כל מילה. את הקלטת של אלבום קיבלתי ליום הולדתי השמיני, ולא עזבתי אותה במשך שנים. אולי זכרוני מתעתע, אבל נדמה לי שההורים שלי קנו לי ווקמן במיוחד עבורה, כדי שאוכל להסתובב בעולם בזמן שקובי אוז מלמד אותי על המקום בו אני גדל.

הוא שר לי על קו העוני בתוך נייר עיתון בלחן מרוקאי עממי, על חמדנות ארצישראלית בשיר הראפ המוקדם "אלוף המונופול", על פטריאכיה מכבידה ב-"אם ואחות", תמונת פנורמה מקומית, מקיפה יותר מכל אחרת. הכתיבה החדה-מתוקה-מרירה וכמעט תמיד קורצת של אוז היתה דלת עבור הילד שהייתי להישאב למוזיקה המאפיינת של טיפקס, שעטנז שאני מצליח להגדיר רק בתור "פרוגרסיב ישראלי". והם אף פעם לא אכזבו. האלבומים שבאו אחרי תמיד התקדמו, השתנו – מהשמאלציות המתוקה וכנה של "החיים שלך בלאפה" ועד לרטרו-דיסקו-היפ-הופ-חללי-מוגזם של "דיסקו מנאייק", בכל פעם שטיפקס הוציאו משהו חדש, הישראליות הוגדרה מחדש.

לאורך השנים אינספור הרכבים ומוזיקאים מקומיים ניסו לחבר בין הפה לשם, לגשר בין ישראל לחו"ל, אבל אף אחד מהם לא דייק את שני החלקים כמו טיפקס. הם הכי ישראל, והכי חו"ל, והכי מחזיקים את זה ביחד. כשלפני שש שנים הוציאו את אלבום הקאמבק "עבודת כפיים", כל הרכיבים שוב היו שם, מעודכנים ועל זמניים כאחד, אבל באותו המיקס.

הביקורת החברתית ב-"מי הפרובינציאל?", הקסם השכונתי של "צמד איילות", הרומנטיקה המינורית של "לילה לילה טוב", הגרוב הים תיכוני של גרסת הכיסוי ל-"מה איתי", כולם מבוססים על אותו דוקטורט מדוקדק ומדבק שמגדיר כל כך יפה מה כל כך יפה (וגם מה שפחות) בלהיות חלק מישראל. טקסים אף פעם לא ריגשו אותי, אני לא בוכה בהימנון, מטס יום העצמאות נראה לי כשריפת דולרים – אבל בזכות טיפקס, גם אני מרגיש חלק מכאן.