בנים אונסים גימל: המסרים המזעזעים שגילנו בטלנובלות שגדלנו עליהן

חזרנו לצפות בסדרות שעיצבו את נפשותינו בשנים הרכות וצולקנו מחדש

סופי צדקה ב-"לחיי האהבה"
סופי צדקה ב-"לחיי האהבה"
4 בינואר 2018

כשסמנכ"ל חברת האופנה "אופל", גיא, אונס את טלי הכפופה לו מתישהו בעונה שלוש של  הטלנובלה העברית הראשונה, "רמת אביב גימל", הוא עושה את זה לעיני בעלה, בני הנבעך. בניגוד לכל מה שמצופה מבן אנוש סביר שנקלע לסיטואציה מחרידה כזאת, בני לא מנסה לעזור לטלי. במקום זאת, הוא מחזיק את ראשו בידיו ובסופו של האקט מסית את מבטו ממנה ואומר לה: "אני לא יכול להסתכל עליך". מי שצלח את כל הפרקים שהובילו לאותו הרגע לא יופתע מהאמירה של בני: ביקום הסינמטי של רמת אביב גימל כל הנשים אשמות בכל מה שקורה, במיוחד באונס. לדוגמה, בפעם אחרת שבה גיא אונס את טלי, היא לוקחת את האחריות על עצמה ולאחר מכן מתוודה בפני בני: "בגדתי בך".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
איך לפתור את הבדידות ב-5 צעדים פשוטים
כל הסיבות המאויירות לחבק את העונה הגשומה
קומיקס: הדייטים הכי מזעזעים שהיו לי

בהתאם לאותו היגיון פנימי עקום שמאפיין את הסדרה, גיא לא מצטייר כסוציופט קריפי שיש להוקיע, אלא כפלייר ולפעמים אפילו כדמות היתולית. ואיך יודעים שצריך לצחוק כשגיא מקרב את פניו לדוגמנית שבאה למדידות בחברה ושואל אותה אם "הם אמיתיים או מזויפיים"? בגלל המוזיקה. ווא ווא ווא וואהההה.

אם רמת אביב גימל הכינה את הקרקע לבאות, אין פלא שכל אלה שבאו אחריה נראו כמו שהן נראו: דמויות שטחיות, דרמה מוגזמת ומשחק מאסכולה שיכולה להיקרא "מסקרנת" – בקיצור, כל המרכיבים המושלמים לגילטי-פלז'ר סודי. לרוע המזל, חלק גדול מקהל הצופים של הסדרות האלה היו ילדים שעוד למדו ביסודי, והן היוו את תפישת העולם הראשנית שלו לגבי עולם המבוגרים. זה אולי נשמע מוזר היום, אבל לפני עידן הריאליטי דור שלם בילה את ילדותו במעקב להוט אחר עלילות "לחיי האהבה", "האלופה", "טלנובלה בע"מ" ועוד. דרכן הוא למד על מערכות יחסים בוגרות, כביכול, ופירש את מגוון הסערות כאמת האפלה שמסתירים ממנו ההורים.

מה עוד לימדו המחנכות העיקריות של ילדי הניינטיז המוקדמות? צפייה מחודשת ב"לחיי האהבה", למשל, חושפת אותה כסדרה הישראלית הגרועה בכל הזמנים, עם אווירת אצולה אירופאית תלושה (כל הגברים בחליפות), מונולוגים אינפורמטיביים אינסופיים ("את צריכה להבין, הייתי שקוע בזכרונות על איריס, אשתי הראשונה. את נכנסת, הייתי זקוק לקרבה וככה זה קרה") ומשלב-שפה של מחזה מתורגם משנות ה-50 ("שנינו באנו מעולמות שונים וצפויים לנו גורלות נפרדים"). הטקסט של "לחיי האהבה" ממכר כמו תאונת שרשרת של מאה פרקים. הדבר היחיד שמציל את הפיגוע הטלוויזיוני הזה הוא הכריזמה הבלתי נדלית של יעל הדר, הלא היא לנצח סמדר הרעה. כמקובל בז'אנר, לא נדיר שאישה מנהלת מערכת יחסים עם גבר שמבוגר ממנה ב-20 שנה תחת התמה ש"לאהבה אין גיל" (מתברר שיש לו: 25 עבור הנשים ו-40 עד 60 עבור גברים).

מנגד, מי שהיה צעיר מדי בכדי להבין את זה אז יגלה עכשיו ש"טלנובלה בע"מ" היא לא פחות מיצירת מופת. יש בה הכל מהכל: דרמה סוחפת לצד הומור מודע לעצמו, אנושיות לצד נונסנס ומפגני משחק משובחים לצד כתיבה מטה-טלוויזיונית במיטבה מבית היוצר של דרור נובלמן. ליהוקה של יעל בר זוהר (ששיחקה, כזכור, את שרון ברמת אביב גימל) לתפקיד הדוגמנית-שחקנית הראשית והבלתי מוערכת מבריק. היא יריבה מושלמת לתסריטאית רננה (טלי שרון) בקרב האגרוף האכזרי אליו הן מושלכות ומנוהל בידי גברים ממולחים ושחוקים. מעבר לזה, שופעת הסדרה בדיחות נוסנאנס מטופשות להחריד, שתופסות אותך כל כך לא מוכן, עד שאין ברירה אלא לאהוב אותן. כך, למשל, כשפורצת שרפה בבניין, נכנסת דמותו של עופר שכטר בבהלה לאולפן וצועקת, "יש שריפה!" "מה?!" מזדעקים כולם. "נו, כן", הוא עונה. "שריפה, אחים, שריפה!".

עוד סדרה שהפתיעה לטובה היא "האלופה", גם היא נכתבה על ידי נובלמן וממשיכה את הקו החצי-מודע לעצמו שהתחיל ב"טלנובלה בע"מ". בהיותה ממשיכת הז'אנר החדש שנוצר, נראה שבדיעבד התוותה "האלופה" דרך חדשה שאליה הולכת הטלנובלה הישראלית החדשה, עד לשלב האבולוציוני הסופי שלה כדרמה-יומית. (כינוי שנהנתה לנכס לעצמה "השיר שלנו" לצורך יצירת תדמית חדשנית ומתוחכמת). משם, התעדנו הדרמות היומיות עד שלא נזדקקו עוד להומור "אנחנו יודעים שאנחנו עושים משהו דפוק", וכיום ניתן לראות את גילגולן המודרני בסדרות דוגמת "מטומטמת" ו-"זגורי אימפריה". אין ספק שהתעדנות הז'אנר הביאה לו כבוד רב יותר, אבל מי כמונו יודעים שדווקא ריח הזילות, דקלום השורות ב"לחיי האהבה" והמסרים המחפירים ב"רמת אביב גימל", הם אלה שמחזירים אותנו, בסופו של דבר, לצפייה מרתונית ביוטיוב.

[interaction id="5a4e4cefa11df50001f9fc79"]