ולחדשות תחילה: השאלה היא האם טל ברמן ינצח את החליפה שלו

בסטורי שפרסמה אמש כתבת המשפט של התאגיד, תמר אלמוג, נראה טל ברמן צועד את צעדיו הראשונים אל תוך אולפן החדשות. החיוך המבויש, שהיה מנת חלקו עוד מימי "פרפר לילה", עדיין נותר בצידי הפה; אבל חוץ מזה? לא המון. הוא היה לבוש חליפה מהודקת ועניבה שחורה בתוך אולפן חדשותי קלאסי – משהו שלא היית מדמיין שברמן יהיה חלק ממנו לפני 20 או 30 שנה. בסרקסטיות הוא זרק "יום רגיל, הא? צריך הרבה לדבר", וצחק.

>> החיוכים בכיכר החטופים הדגימו את הפשטות הבלתי נסבלת של השחרור
>> מה יש לצחוק: איך ההומור הישראלי שרד את המלחמה? בקושי

ואכן, הגורל דפק לטל ברמן וואחד מהדורה לפתוח איתה: בעיצומה של תקופה סוערת בחדשות, בין שובו המבורך של עידן אלכסנדר אתמול, ביקור הנשיא טראמפ במזרח התיכון, ושעתיים לפני המהדורה שמו לו דובדבן על הקצפת – חיסול של בכיר חמאס, מוחמד סינוואר. על הבהילות שבה נכנס למשבצת, תעיד העובדה שלמעט עמית הררי, השליחה לאירוויזיון, אף אחד אפילו לא בירך אותו (כמו שנהוג במחוזותינו) על הג'וב החדש במהדורה. הוא נכנס לנעליים האלה וישר התחיל לרוץ בתוכן.

כמעט שלושה חודשים עברו מאז ההודעה שהפתיעה את עולם התקשורת, כשבתאגיד השידור הישראלי החליטו לתת את עמדת מגיש המהדורה המרכזית, את הכיסא של חיים יבין, לטל ברמן – מי שהחל את דרכו כמגיש חתרני ונועז בגלי צה"ל, הגיש שורה ארוכה של פורמטים קליליים ומשעשעים, ולפתע נכנס אל תוך חליפת הברזל של מגיש המהדורה המרכזית, בעיצומה של מלחמה. אמש הוא יצא לדרך, בתזמון שהוא כמובן לא מקרי.

הרבה דברים השתנו מאז הוקם תאגיד השידור החדש, על חורבות רשות השידור לפני שמונה שנים. דבר אחד נשאר זהה: הידיעה שלערוץ יש שני נכסים מרכזיים, שאין להם תחליף. אחד הוא המונדיאל (אולי הרגע הבולט שבו ברמן כיכב בסלון של כל עם ישראל כמגיש השידורים), והשני הוא שבוע האירוויזיון – שחזר להיות מדורת השבט של בשנים האחרונות. בכל שנה זה השבוע שבו בכאן יודעים שהכסף מדבר, שזה הזמן לעשות מהלכים ולנסות למשוך את תשומת הלב מהערוצים המסחריים. במקרה הזה, ברמן היה "הפתעת מאי" אם תרצו.

אז איך היה? חייבים להודות שהתחושה הסובייקטיבית היא שברמן נבלע בתוך האולפן הגדול שסביבו. הוא מגיש מאוד מיומן ומהוקצע (בכל זאת, השתפשף במשך קרוב ל-30 שנה על המסך), אבל מי שמחפש את ברמן הקליל והקלאסי – של הפודקאסט "לא כוחות" עם שרון דוידוביץ' או של "בוקר חדש" – לא הגיע למקום הנכון. בסוף, מדובר במהדורת חדשות, והיכולת שלך להביא ולבטא את עצמך בתוכה מצומצמת.

עם זאת, ברמן בהחלט מורגש בניואנסים. השיחות שלו עם הכתבים מגיעות ממקום שונה מזה של מרבית מגישי החדשות. ברמן, עם כל ניסיונו, לא מזוהה עם עולמות החדשות, ולכן הזווית שממנה הוא משוחח עם גילי כהן או רועי קייס קצת יותר מייצגת את הישראלי הנבוך שיושב מול המסך ולא בקיא בכל השטיקים האקטואלים. זה כיוון שאם יתפתח עשוי לקרב אל המהדורה את הקהל ולהפוך את השיחה לנגישה יותר, ולכן גם בולטת בתוך מבול החדשות שניתך עלינו מדי יום. הוא הצליח לדחוף כמה חיוכים באייטם ה"בומברדילו קרוקודילו" ובדיאלוג המשעשע עם אסף ליברמן ועקיבא נוביק בבאזל. שם אפשר היה לראות משהו מטל ברמן שאנחנו אוהבים ומכירים מחוץ לחליפה. זה היה מעט מדי, מן הסתם. בכל זאת, חדשות.

וחשוב לשים לב גם לעובדה שהמהדורה שהגיש ברמן אתמול הייתה בת לא פחות משעתיים ושמונה דקות, בערך 45 דקות של הארדקור ניוז שעושות את מה שהמהדורה אמורה לעשות, וזה לספר מה חדש; ועוד שעה ורבע שהיא "החדשות" בתפקידן הנוכחי, כלומר לספק לצופים שכבר יודעים מה חדש איזו שכבה נוספת. זו היתה מהדורה עמוסה בכתבות מגזין – סדרת הכתבות של קייס על "הדרך לסעודיה", ההצצה (המעניינת מאוד!) לסדרת הדוקו המתקרבת על יהודה משי זהב, או הכתבה עם נדב גדג' על רקע האירוויזיון. זה הרגיש יותר כמו מין "אולפן שישי" מאשר מהדורת חדשות קלאסית. אולי זו ההכרה של התאגיד בתפקידה של המהדורה, ואולי זה גם המקום שממנו ברמן נבחר – ע"ע התפקיד שמילא ב"היום שהיה" – לא לספר מה חדש, כי כולם כבר יודעים, אלא לנסות לעשות סדר בעולם כאוטי.

מהדורת החדשות של כאן 11, מאז היווסדה, סבלה מתדמית די אפורה. גלריית העיתונאים שעובדים שם היא ללא ספק מרשימה – אבל אין בה כוכבי תקשורת מובהקים. רועי שרון, מיכאל שמש, גילי כהן, סולימאן מסוודה ואחרים הם עיתונאים טובים אבל אינם כתבים-כוכבים דוגמת עמית סגל, אלון בן דוד או רביב דרוקר של המתחרים, ובעמדת המגיש נעשו מספר ניסיונות לבנות דמות שתוביל את החדשות, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להבקיע. הבחירה בטל ברמן נועדה לצאת מהקופסה. רשות השידור הישנה שידרה משהו מאוד ארכאי – היא היתה מזוהה עם מגישים אפורי שיער, עם קורקטיות ועם מסמך נקדי. טל ברמן הוא, לכאורה, ההפך מזה – אבל זה עדיין לא מורגש. השאלה שהעליתי כאן היא מי ינצח – ברמן או החליפה. במונחי הספורט: החליפה מובילה, אבל יש עוד הרבה זמן על השעון.