להבות אחרות: טקס הדלקת המשואות הוחרב עוד הרבה לפני מזג האוויר

זה נראה היום כמו היסטוריה רחוקה, אבל פעם טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות היה אירוע לאומי חגיגי. כל מי שקצת מעורה בעולמות הטוויטר של פעם, יודע שזה היה אחד הלילות שבהם היה שווה לגלול שם – זה היה אירוע קאלט, משעשע, עם פיקים מרגשים ורגעים סנטימנטליים. וגם אם לא כולנו מחוברים במאה אחוז לממשלות שהיו כאן, כשטקס המשואות הגיע – הרגשנו בבית. לפחות לכמה שעות. לכן הביטול של טקס המשואות של מירי בעקבות מזג האוויר והשריפות המשתוללות באזור ירושלים הוא רק סמלי למשהו הרבה יותר עמוק שהביאה איתה ממשלת נתניהו לטקס.

>> לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרו יוצרי הטלוויזיה בישראל על השואה
>> יש הזדמנות לתמוך: פסטיבל אוכל של מילואימניקים מגיע לשרונה מרקט

בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה לא השתנה מיד עם עלייתו המחודשת של בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, ואפילו לא עם הפיכתה של מירי רגב לשרת הטקסים הלאומיים. בראשית הדרך, רגב ארגנה כמה טקסים לא רעים, כאלה שהצליחו להתעלות מעל המחלוקות (למרות השרה, שהיא מחלוקת בעצמה) ולספק רגעים יפים ומאחדים. אבל אז, כמו עם דברים הרבה יותר גדולים – משהו קרה. כפי שממשלת הימין בשנים האחרונות מתעקשת לנתץ כל פרה קדושה, כל דבר שחשוב לנו כעם וכל דבר שקשור לכללי משחק שאינם נאמנים להם אישית – כך קרה גם עם הטקס שסימל את אחדות העם ותפארתו. הטקס שבו גם מי שלא הצביע לממשלה, יכול היה להרגיש במקום.

וכמו תמיד בדברים האלה, זה התחיל עם החלטה אחת קטנה. ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, החליטה וועדת הטקס לשבור טאבו ולתת לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנאום בטקס. בהתחלה עוד התאמצו לתרץ – שמדובר במסורת לפיה מדי עשור ובכל יום הולדת עגול גם ראש הממשלה מצטרף לחגיגה. אחר כך הם ויתרו אפילו על התירוץ. כי יש סיבה שטקס המשואות לא כלל אף פעם נאום של ראש הממשלה. גם אם נשים את נתניהו בצד (לרגע), ראשי ממשלה בישראל תמיד היו דמויות שנויות במחלוקת. ואולי באופן טבעי – הם אלה שתפקידם הוא לעשות, לנקוט בצעדים לא פופולריים, להוביל תוכניות שגורמות לנו להתווכח – להחליט על שלום ומלחמה. שרון, רבין, בגין, שמיר, פרס – לא משנה מה דעתכם האישית עליהם, היו אנשים שלא היו מקובלים על כלל חלקי העם.

ולכן מייסדי הטקס המקורי ידעו היטב להשאיר את הפוליטיקה מחוץ למשוואה. הנואם היחיד בטקס היה יו"ר הכנסת – אמנם גם הוא פוליטיקאי, אבל כזה שלפחות מתיימר לייצג את השיח הציבורי-ממלכתי, את הניסיון לאחד בין המפלגות השונות ולייצר איזשהו "יחד". גם אם ראשי הממשלה השונים מאוד רצו, הם ידעו שהם לא יתקרבו לנאום בטקס. לרוב הם אפילו לא נכחו בו ומילאו תפקיד ממלכתי בטקסים אחרים. עד שכאמור, מישהו החליט לשבור גם את זה. וההחלטה הקטנה הזאת, לכאורה קטנונית ולא חשובה (מה אתם עושים עניין?), היתה הרגע שבו נסדק הסדק שאפשר לטקס לחיות מעל המחלוקות הבוערות שתמיד היו בינינו.

בנימין נתניהו, תרצו או לא, תסכימו או לא – הוא דמות שאינה מקובלת על חלק עצום בעם. צד שלם במפה הפוליטית, כרגע בין 60 ל-70 אחוז מהבוחרים אם להאמין לסקרים, מסתכל על נתניהו כמי שפגע במדינת ישראל, כפי שהימין הסתכל על שרון אחרי ההתנתקות או על רבין אחרי אוסלו. אפשר להתווכח על הפרסונה, אבל אי אפשר לבטל את התחושה הזאת. ההחלטה לכבוש עבור נתניהו מקום בטקס הממלכתי, בדיעבד, היתה אם כל חטאת. מהרגע הזה רבים הרגישו מנותקים מהטקס ושהוא לחלוטין אינו מייצג אותם. ומשם, טקס המשואות הממלכתי – כמו הרבה דברים ממלכתיים – הוחרב לחלוטין.

ועוד לא דיברנו על מדליקי המשואות: מה שפעם היה מעמד מיוחד לאנשים לא בהכרח מאוד מוכרים שתרמו לחברה הישראלית, נקבע היום במקרה הטוב על פי שיוך פוליטי וסלבריטאות, ובמקרה הפחות טוב לפי השאלה "מי ענה למירי רגב בטלפון". בשנים האחרונות, המעמד המקודש של הדלקת משואה ביום העצמאות הפך למטבע עובר לסוחר, ומגיעים אליו הרבה מאוד אנשים שאולי עשו דברים יפים, אבל בינם לבין תרומה משמעותית לחברה הישראלית אין הרבה. במקומם התייצב מצעד הסלבריטיז שמירי רגב הצליחה לקבץ, שמוסיפים לו זוהר גיא פינסי מפוקפק ובטח לא מוסיפים הרבה כבוד.

קחו, למשל, את דני אבדיה. גילוי נאות: אני מאוד אוהב את אבדיה. אני חושב שהוא כדורסלן נפלא, שהולך ומתפתח להיות אגדת ספורט ישראלית. כבר היום, במידה רבה, הוא הכדורסלן הגדול ביותר שצמח במדינה שלנו. אבל הדלקת משואה? באמת? האם זה לא משהו שצריך לתת לספורטאים בסוף הקריירה, ולא בתחילת הדרך? אחרי שתרמת רבות לספורט הישראלי, ולא במהלך? מה זה אם לא רצון לרדוף אחרי הלייקים וההערצה של בני נוער?

 

כנראה שלשם הגענו – מירי רגב יודעת שלא מעט אמנים לא רוצים להשתתף בטקס, אז היא ממציאה אמנים ישנים שיבואו לשיר. זה פאתטי, זה עלוב, וזה ממחיש כמה הממשלה מתעקשת להמשיך ולסדוק כל דבר שפעם היה ממלכתי והתיימר לדבר אשכרה לכולם

 

גם ההחלטה הפופוליסטית לתת לבן שפירו להדליק משואה – כן, שפירו ידע להגן עלינו וזה נחמד מאוד. אבל שפירו הוא, קצת כמו נתניהו, ימני קיצוני שונא ליברלים ודמות רעילה מאוד בעיניי הרבה מאוד אנשים גם כאן בישראל. האם טקס שאמור לייצג את כלל העם (וכן, זה כולל נשים וזה כולל להט"בים וזה כולל – לא תאמינו, אפילו שמאלנים) יכול לכלול איש כזה? ואפילו לא דיברנו על זה שאם פעם הספיק בן אדם אחד כדי להדליק משואה – היום דוחפים שלושה במשואה אחת כדי שיהיה שמח. אי אפשר שלא לראות את אובדן הדרך אפילו באופן שבו הטקס מתנהל.

ותסלחו לי אם זה קטנוני, אבל ההחלטה שבאמת הביאה את הסעיף הגיעה אתמול (ראשון): בהחלטה שהלוואי שהיא לא עקיצה לירדנה ארזי שסירבה להדליק משואה, מארגני הטקס הודיעו כי השנה נזכה במהלכו להופעת AI – הולוגרמות של עפרה חזה, שושנה דמארי, ג'ו עמר ועוזי חיטמן, ש"יופיעו" (או במילים יותר פשוטות, יהונדסו טכנולוגית) בפני הקהל הנרגש. ומדובר בלא פחות מחרפה. חזה, דמארי, עמר וחיטמן הם אמנים נפלאים שתרמו רבות ליצירה הישראלית, רק שמה לעשות, הם קצת מתים ולא יכולים להופיע בכוחות עצמם במצבם. מה עושים? משתמשים באיזה ויץ טכנולוגי מטופש (תכף תעשו מהם איור של ג'יבלי), מעלים באוב את דמותם ותופרים הופעה שתצמרר את הקהל (אולי צמרמורת מהזן הקריפי). 

זו החלטת עוועים. רוצים לכבד את מורשתם של האמנים הגדולים האלה? קחו זמרים אמיתיים, שממש חיים, ותנו להם לבצע את שיריהם. זו תהיה מחווה הרבה יותר מדויקת מאשר שימוש מניפולטיבי בקול שלהם, אחרי שמתו ובלי שנתנו את הסכמתם לכך. מרוב רצון "לכבד", יש כאן משהו שמבטא חוסר כבוד מובהק ליצירה האותנטית שלהם בחייהם. רק רצון להשתמש בדמות שלהם באופן נצלני, אחרי שמתו, כדי לייצר עוד תהודה מלאכותית להפקה של מירי. חבל שלא היתה שם קצת אינטליגנציה לא מלאכותית כשקיבלו את ההחלטה.

כנראה שלשם הגענו – מירי רגב יודעת שלא מעט אמנים לא רוצים להשתתף בטקס, אז היא ממציאה אמנים ישנים שיבואו לשיר. זה פאתטי, זה עלוב, וזה בעיקר ממחיש כמה הממשלה הנוכחית מתעקשת להמשיך ולסדוק כל דבר שפעם היה ממלכתי והתיימר לדבר אשכרה לכולם. זה הסמל המובהק לתקופה שבה אנחנו חיים – הממשלה אפילו לא מתיימרת לפנות לצד שלא הצביע לה. לא רוצה להושיט יד, לא מחפשת לשמוע את דעתו. יש לה את תומכיה הנאמנים ושכל השאר (מחילה על הצרפתית) ילכו להזדיין. לא טוב לכם? תעבירו לטקס המשואות של ברלין, יא חמוצים. 

נשמע וולגרי? כששומעים את נציגי המדינה, ומסתכלים על הליינאפ של הטקס שאמור לייצג את כלל החברה הישראלית ביום חגה – מבינים ש"וולגרי" זו מחמאה. גם ביום העצמאות הזה בטח נשמע דיבורים על "אחדות" ועל האמונה שבסוף, גם אנחנו חושבים אחרת, כולנו חלק מאותו עם. יכול להיות שהשאיפה הזאת מיושנת, אבל אם רוצים שמשהו ממנה יתקיים – ועד כמה שזה נשמע קטן ושולי – זה מתחיל מטקס המשואות, שצריך לצאת מהידיים של הפוליטיקאים, ולחזור לידיים המחבקות של אזרחי ישראל. כולם.