בטרנד מוזר (שהוא כנראה מקרי לחלוטין, בהתחשב בעובדה שלוקח לסדרות שנים להיווצר בישראל), פתאום דווקא בתקופה הזו נדמה שיש עדנה כלשהי לסדרות דוברות ערבית בפריים טיים – ומה שהתחיל עם "נוטוק", דרמת המתח של רועי עידן בקשת 12, מגיע כעת לכאן 11 עם מטען כבד הרבה יותר.
>>

"יאפא" היא סדרת מתח חדשה שבמוקד שלה עומדת יפו – המיקרוקוסמוס של הבלגן הישראלי בין יהודים לערבים למשטרה שמנסה (לפחות עד השנים האחרונות) לתמרן ביניהן. רצח של יהודיה שנקלעה לסכסוך בין עבריינים הופך לאירוע מכונן שמעמיד במבחן את אמיר (שאדי מרעי), שוטר קהילתי שמחליט להיכנס למשימה עד הסוף – ומסכן את כל מה שסביבו.

הקונטקסט של הסדרה יצא (שוב, במקרה) מעניין במיוחד, בדיוק בימים שבהם ביפו האמיתית הוכרזה שביתה כללית במשך שישה ימים, לאחר ששלושה צעירים יהודים ריססו בגז פלפל ותקפו אישה ערביה בחודש התשיעי להריונה. משטרת בן גביר, כרגיל, עמדה מנגד. כך שגם אם לא באופן מכוון, הסדרה הזאת כבר עושה את מה שהתאגיד הציבורי אמור לעשות במיטבו: לתת קול מרכזי לחלקים בציבור שאלמלא שידור ציבורי חזק, לא היו מקבלים ביטוי.

מי שעומדת מאחורי הסדרה היא יוצרת הטלוויזיה ליאורה קמינצקי, שמוכרת לקהל המילניאלי בתור היוצרת של "החבר'ה הטובים" הקאלטית מערוץ הילדים (ואפילו כתבה את שיר הפתיחה המדבק שחי עד היום), היא היתה תסריטאית בעונה הראשונה של "פאודה" והיצירה המרכזית ברזומה שלה היא סדרת המתח המצליחה "כפולים" ששודרה בקשת במשך שלוש עונות.

כבודה של "נוטוק" במקומה מונח, אבל "יאפא" חשובה ומשמעותית ברמה אחרת. לא מובן מאליו לראות סדרה כמוה, שמביאה לא את הקול הקונצנזואלי (יחסית) של הקהילה הדרוזית, אלא את יפו הערבית – זו שקרובה פיזית למרכז של תל אביב, אבל רחוקה מאוד ברמת האמפתיה וההזדהות. זה עוד יותר לא מובן מאליו במציאות שבה בחיים הציבוריים שלנו הערבים רחוקים מאוד מלהיות נוכחים. אווירת החשדנות הכללית בחברה היהודית אחרי ה-7.10 הובילה למצב שבו הרצון בשותפות יהודית-ערבית הופך לנדיר יותר ויותר מול רוחות הקסנופוביה שמגיעות מכיוון השלטון.

"יאפא" שונה מאוד מ"נוטוק", גם באופי הסדרה. אם "נוטוק" מרחפת בין המציאות לאיזורי המיסטיקה והפולקלור, "יאפא" היא 100 אחוז מציאות. לעתים עד כאב. היא חשופה, כואבת, מצלקת ולא מפחדת לאתגר הן את הצופים היהודים והן את הערבים בשאלות קשות. כל הסיבות הללו הופכות את "יאפא" לסדרה בהחלט חשובה, אבל צריך לשאול אם היא גם, איך לומר את זה, טובה.בדרך כלל במחלקת הדרמה של כאן יודעים למצוא שבילי זהב בין סדרות שמביאות קול חברתי חשוב ובין יצירה טלוויזיונית איכותית. "מנאייכ" (אפרופו רועי עידן) נשאה בתוכה אג'נדה שחשוב היה שתראה אור, אבל הגבהים אליהם הגיעה נבעו מכך שהייתה איכותית, מעניינת, מלוהקת לעילא ובנויה כמו סדרה מנצחת. "יאפא", במבחן הזה לפחות, קצת לוקה.

קשה להגיד ש"יאפא" מנצלת את הכוח והפוטנציאל שטמונים בה. נושא טוב ומעניין בהחלט יש, וגם שחקנים טובים (תכף נגיע אליהם) – אבל ברמת העלילה והדיאלוגים היא מפספסת. יותר מדי רגעים יותר מדי לא אמינים שבהם היא לא מרגשת ולא מקרבת את הצופים אליה. נדמה לי שהמרכיב שמעט חסר לה הוא רגש. היא מאוד הארדקור, וזה יכול להיות מבדר, אבל בסיפור היהודי-ערבי המורכב הזה היה צריך לטפל עם קצת יותר אמפתיה שיכולה היתה להפוך אותה לסדרה טובה יותר.

בצד החיובי, היא בהחלט מותחת ומרתקת, ויש לה צוות שחקנים מנצח. לא רק שאדי מרעי, שמגיע לשיאו האמנותי בסדרה הזו כגיבור, אלא גם ארכאן טריף בתפקיד פריצה נהדר, נטע ריסקין (שעבדה עם קמינצקי ב"כפולים") ונטע רוט – שאמנם מופיעה לתפקיד קצר יחסית, אבל עושה עבודה מצוינת. אין פה כוכבים או שמות גדולים, אבל יש פה שורת שחקנים מצוינת שכן מצליחה לעשות את העבודה.

ועדיין, קיים פער מסוים בין העיקרון של הסדרה לבין הביצוע שלה. "יאפא" כנראה שהיא לא תיזכר בתור הרגע הטלוויזיוני החשוב שהיא היתה יכולה להיות. וזה חבל, אבל טוב שיש מי שנותן הזדמנות לסדרה כזו לעלות לאוויר ומנרמל את קיומם של ערבים במרחב הישראלי. במצב הדברים היום זה בכלל לא מובן מאליו.
"יאפא", כאן 11, מדי יום א' ו-ד'

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• יפו
• יהודים וערבים