בחזרה אל הארון: קראו את זה לפני שאתן קונות באסוס
תתחילו לשאול שאלות: מי עומדות מאחורי הבגדים שלנו? מה נדרש בשביל לייצר כל אחת מעשרות החולצות שיש לכם בארון? לאן החולצות שלכן מגיעות כשנמאס מהן? התשובות שתגלו יהממו אתכן ואתכם \\ טור אישי
עבורי כחוקרת ופעילה סביבתית, כל יום הוא יום הסביבה. אני פותחת את הבוקר שלי ברכיבה על האופניים אל המשרד, במשרד אני יושבת עם חברי לקואליציית האקלים ומתכננת איתם איך להשתלט על העולם (כלומר "אסטרטגיה סביבתית מדינית"), משם אני חוזרת הביתה, להכין לילדים ארוחה טבעונית ובערב אני כותבת את הדוקטורט שלי שעוסק באופנה וצדק סביבתי. בין לבין אני גם מכניסה כמה שעות התנדבות לטובת מתלבשות על נובמבר– התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל ובלא מעט ערבים אני מרצה על צדק אקלימי ואופנה.
זה לא תמיד היה ככה, רחוק מזה. אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים שאחתל בחיתולים רב פעמיים ואמנע מלהיכנס לזארה הייתי צוחקת לו בפנים ושולחת אותו לחבק עץ. הרבה מים מזוהמים היו צריכים לעבור בנהר בשביל שאתחיל לשאול מי זיהם את המים ומה החלק שלי בסיפור. הכניסה שלי לעולם הסביבה הייתה בזכות עולם האופנה. אופנה תמיד הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי, תמיד אהבתי בגדים, שופינג היה מבחינתי תחביב לגיטימי, לתקופה מסוימת אפילו עבדתי בעולם האופנה ולמרות שהיה לי ארון גדול פי כמה וכמה מכל הארונות של החברות שלי, הסתובבתי באופן קבוע בתחושה שאין לי באמת מה ללבוש, מה שהוביל אותי לרצות לקנות עוד ועוד בגדים.
התחדשתי על בסיס שבועי ובכל זאת התחושה שאין לי מה ללבוש לא הרפתה. ולא רק זה, ככל שהעמקתי, גיליתי שמסביבי אנשים רבים מרגישים אותו דבר – ככל שאנחנו מתחדשים יותר, ככה יש לנו פחות. בשלב הזה החלטתי להצטרף לאתגר #ישלימהללבוש ולא לקנות בגדים במשך 40 יום. הייתי בטוחה שזה הולך להיות קלי קלות, הריי לי יש ארונות לעוד ארבעים נשים, אז מה זה ארבעים יום. אבל לא רק שזה לא היה קל – לא הצלחתי בניסיון הראשון, לא בשני וגם לא בעשירי וחמור מכך, בכל פעם שנשברתי (אחרי 20 יום במקרה הטוב או 10 ימים במקרה השכיח), הייתי מפצה את עצמי וקונה כל מה שלא קניתי וקצת יותר. היה לי ברור שאני צריכה לעשות שינוי, אבל עדיין לא היה לי את הלמה.
ואז התחלתי לשאול שאלות: מי עומדות מאחורי הבגדים שלי? מה נדרש בשביל לייצר כל אחת מעשרות החולצות שיש לי בארון? לאן החולצות שלי מגיעות כשנמאס לי מהן? ואיך יכול להיות שבכל שבוע יש בחנויות קולקציות חדשות שאני יכולה לקנות? התשובות שגיליתי הממו אותי. את הרוב הגדול של הבגדים שלנו מייצרות נשים וילדים מתחת לגיל 12 שמועסקות בתנאי עבדות קשים מאוד עבור פחות מ2 דולר ליום. על מנת לייצר חולצת אחת יש להשתמש ב-150 גרם של קולטי חרקים, 8,000 סוגי כימיקלים רעילים שונים ו-2,700 ליטרים של מים (כמות שאדם ממוצע שותה במשך שנתיים וחצי). הבגדים שאנו "תורמים" לחנויות יד שנייה מגיעים לרוב לאפריקה, שם הם נטמנים באדמה ומזהמים את המי תהום או נשרפים ומזהמים את האוויר והסיבה לכל זה היא תחלופת טרנדים אולטרה מהירה של 52 קולקציות בשנה, כך שבכל שבוע קולקציה חדשה יוצאת לשוק ואנחנו, הצרכנים, נדרשים לקנות כל הזמן ולנסות לעמוד בקצב.
ברגע שבלעתי את הגלולה האדומה והבנתי מה המחיר האמיתי של הבגדים שלי, לא יכולתי להסתכל לאחור. פתאום כשראיתי שלט המכריז על סייל – ראיתי מולי את התופרות במפעלים הסובלות מאלימות על בסיס קבוע ורשימת המשאלות שלי בasos היתרגמה לי בראש לליטרים של מים מבוזבזים, פליטות פחמן ובצורות בהודו. אחרי שסיימתי לתרגם את הבגדים שלי, התחלתי לתרגם כל פעולה אחרת. פתאום הרכב, המזון, החופשות וכל מה שהיה מסביבי קיבלו תג מחיר סביבתי, יחד עם ההבנה מי עתיד לשלם את המחיר (החלשים ביותר בחברה).
מרגע שהבנתי את זה החיים שלי השתנו ללפני ואחרי. אני עדיין אוהבת מאוד אופנה, אופנה היא אומנות לבישה, כלי תקשורת שפתוח לכולם, שפה פוליטית שמדגישה את היופי ועוד הרבה יותר. אבל כשאוהבים משהו מתייחסים אליו בכבוד ורוצים אותו קרוב אלינו לתמיד. היחס שלנו לבגדים (ובכלל למוצרים שלנו) הפך חד פעמי, אנחנו קונים מוצרים זולים באיכות ירודה. משתמשים בהם פעמים ספורות ומטמינים אותם באדמה, מבלי לעצור לחשוב מי ישלם את המחיר. היחס שלנו אל הסביבה חייב להשתנות והצעד הראשון הוא בדפוסי הצריכה. בתוך הארון שלנו.
>> הכותבת היא מרצה ודוקטורנטית למדיניות ציבורית החוקרת צדק סביבתי ואופנה בת קיימא, ממייסדות מתלבשות על נובמבר- התנועה לקידום אופנה הוגנת בישראל