הרבה יותר מגיבור גיטרה ישראלי: יצחק קלפטר ז"ל 2022-1950

בחיים, בטח בתקופת המונדיאל, נראה שהעולם מתחלק לפייבוריטים ולאנדרדוגים. כמעט בכל תחום שתסתכל עליו יש את אלה שזכו ליתרון – עושר פיזי או רוחני, מתת אל שבאה מלמעלה, ואת אלה שהיו צריכים לעבוד יותר קשה, חצבו את הדרך שלהם בסלע (אין קשר משפחתי) והצליחו לנצח, צעד אחר צעד, בשקט בשקט, מתחת לרדאר של כולם. אם להשתמש בכל זאת בדימויי הכדורגל, הרי שלאהוב את יצחק קלפטר ז"ל היה כמו לעודד קבוצה קטנה. כזו שלא סופרת הצלחות מיד, שלא הכל מוגש לה על מגש כסף. אבל כשקבוצה קטנה מצליחה לקחת גביע או אליפות, ואת זה יגיד לכם כל אוהד כדורגל, זה הדבר הכי גדול שיש בעולם. האושר הכי גדול מגיע לאנשים שלא לקחו את ההצלחה המובנת מאליה.

הפריים שננעל לי בראש ולא יוצא הוא הרגע שבו אני ראיתי את קלפטר במלוא זוהרו. זה קרה בפארק הירקון, ב-7 באוגוסט, 2013. היום שבו זכיתי לראות את להקת "כוורת" בפעם האחרונה. היו שם הרבה רגעים גדולים, כיאה ללהקת ענק שעושה את הסיבוב האחרון שלה על הבמות. אבל רגע אחד, כאמור, התבלט מעל כולם.

זה היה הרגע שבו לפתע הכל כבה מסביב. יצחק קלפטר, כבר אז אחד ש קרוב מאוד לסיים את חייו, התיישב עם הגיטרה וניגן את "צליל מכוון". מיותר לציין שאף עין בפארק המיוזע של הקיץ ההוא לא נשארה יבשה, ולא בגלל שזיעה נכנסה פנימה. לרגע אחד, קלפטר שאף פעם לא היה המניה הבטוחה ביותר, הפך למנצח הגדול. לזה שמקבל את החום והאהבה של הקהל הרחב, ששר איתו את הלהיט הגדול שלו. שיר אהבה קטן, לא בומבסטי, לא מפוצץ, לא גדול מהחיים. כל כך פשוט להיות מעשי.

אם יש הגדרה שתחזור על עצמה סביב קלפטר, ובצדק רב, היא היותו גיבור הגיטרה הישראלי. האיש ששם את הגיטרה החשמלית בפרונט, שנתן את הכבוד לסולואים הארוכים והמפותלים, שהגדיר מחדש את הרוקנרול העברי. והקלישאה הזו, כמו הרבה קלישאות, פשוט נכונה. אבל לשים את קלפטר רק בתור גיבור גיטרה יעשה עוול לדמות שלו וליצירה הרחבה שלו.

כי קלפטר לא היה רק "אני ואת אז", או "מחזיק מעמד", או אפילו הסולו ההוא ב"העץ הוא גבוה" של אחרית הימים. קלפטר הוא גם האיש שעמד מאחורי "אני אוהב" של הכבש השישה עשר, ו"סוף העונה" של גלי עטרי, או "בלילה" ששר עם יעל לוי, ואפילו שירים כמו "שיר הטמבל" שכתב לכוורת או "לוקח ת'זמן" – שירים מאוד לא רוקנרול קלאסי, אבל כאלה שהפכו להמנונים אהובים מאוד. היופי של אמנים מסדר הגודל של קלפטר הוא לפעמים גם היכולת לצאת מהתדמית הקבועה, ליצור דברים חדשים ולהצליח (גם) איתם.

לא זכיתי לראות את יצחק קלפטר בשיא חייו או בשיא יצירתו. קלפטר שאני ראיתי בכמה הופעות היה אחר; פחות אנרגטי, כזה שכבר ראה את הסוף ביום בהיר. אבל יש הבדל בין כל מה שקרה לפני שהגיטרה נדלקה, לבין מה שקרה אחר כך. כי כשהמוזיקה ריחפה באוויר הכל חזר להיות כמו שהיה. הצלילים היו הרבה יותר חזקים מהמציאות שהם ניסו לתאר. היה שם משהו גדול בהרבה מסכום החלקים, משהו שאני לא אשכח אף פעם. משהו שיחיה לנצח.

ואם לחזור בכל זאת לרגע ההוא בפארק, זה הרגיש פשוט כמו ניצחון. ניצחון לאנטי כוכבים, לאלה שלא היו הסטארים הגדולים – אולי אפילו, במובן מסוים, הניצחון שלו על יתר חברי "כוורת" שניגנו לידו. כי בעוד הם (רובם) צמחו בחממה המפנקת והאליטיסטית של להקת הנח"ל, קלפטר היה קצת יותר בפינה. רחוק מהכוכבות של גידי גוב, אפרים שמיר או דני סנדרסון. והרגע הזה – שבו קלפטר מ"התזמורת" הגיע אל קדמת הבמה, היה מתוק במיוחד.

קשה לומר שהמוות של יצחק קלפטר היה מפתיע. הוא ניהל דיאלוג עם המוות כבר זמן רב, ובוודאי לא היה איש בריא בשנותיו האחרונות. ובכל זאת, כשהמסע הזה נגמר, כשהלוזר הכי ווינר שיש נאסף אל אבותיו, משהו פילח את הלב. כי זה היה הסוף לחיים של מוזיקאי נדיר, של גיבור אמיתי, של אנדרדוג שניצח את הפייבוריטים. אחרי כל הנצחונות, בסוף הפסדנו. אבל תודה לאל שאפשר ליהנות מהדרך. והדרך הזו תחיה לנצח.