אני ישראלי, יהודי, פריבילגי ושמאלני – ולכן אצביע לחד"ש
שמאלנים אמיתיים לא אמורים להצביע לעצמם. אני מצביע למפלגה ערבית מתוך עמדה אנדרדוגית מובהקת: להריע תמיד לקבוצה החלשה
אני לא מכיר ערבים. הם רחוקים ממני כמו שהשפה שלהם רחוקה ממני. אני לא דובר ערבית. המילה היחידה שאני יודע להגיד היא ״מוּמְתָאז״. זה מה שלימדו אותי בבית ספר. התרגום של המילה הזאת הוא ״מצוין״. זו המילה הראשונה בערבית שלמדתי, והאחרונה שזכרתי. אחר כך העיפו אותי מהכיתה. מעניין שהמילה הראשונה בערבית שמלמדים אותך היא ״מצוין״. זה ניסיון לייצר אידיליה מזויפת באמצעות השפה. כאילו שאם היהודים יגידו שהכל מוּמְתָאז, אז זה מה שיהיה. מוּמְתָאז. עברו כך וכך שנים מאז שלמדתי את המילה הזאת, מוּמְתָאז, והמצב הישראלי רחוק מלהיות מוּמְתָאז. מעניין שבשיעורי ערבית לא לימדו אותנו את המילים השפלה, אלימות, כיבוש, אי שוויון, הזנחה, דיכוי. אנחנו למדנו ערבית כדי שאחר כך יגייסו אותנו ל־8200 ואחרי השחרור נעבוד בחברת היי־טק מוּמְתָאז ונקבל משכורת שהיא מוּמְתָאז ותהיה לנו אישה מוּמְתָאז ומשפחה מוּמְתָאז ונגור בבית מוּמְתָאז במדינה שהיא מוּמְתָאז ורק אלה שהמילה מוּמְתָאז קיימת אצלם מבית אבא ומבית סבתא, והיא חלק מהתרבות שלהם – אצלם ממש לא מוּמְתָאז. אבל הרי גם את השפה אנחנו ניכסנו לעצמנו. מוּמְתָאז יכול להיות גם שם של מעדן חלב בטעם שוקולד. ועכשיו חדש – מוּמְתָאז בטעם אפליה וגזענות. יאמי!
אין לי חברים ערבים. זאת אומרת, יש לי ידידים ערבים מזדמנים, שהתוודעתי אליהם בכל מיני סיטואציות תל אביביות טיפוסיות, אבל אני לא מודד את ערביותם אל מול יהדותי. אנחנו חולקים חוויות תרבותיות משותפות. אם אני הייתי שבדי והם היו איסלנדים זה בוודאי היה הרבה יותר פשוט. אבל אני יהודי והם ערבים ואין לי מושג מה אפשר לעשות עם האינפורמציה הזאת. הפוליטיקה והכיבוש סימנו אותנו, כל אחד במחנה שלו, ואין ברירה אלא לחיות עם העובדה המצערת הזאת, לפחות עד שיגיע המשיח ולא תהיה יותר משמעות לזהות האתנית שלנו. בינתיים הערבים הם עדיין ערבים, היהודים הם עדיין יהודים. החלוקה מאוד ברורה, כידוע, אם כי היא מתקיימת בעיקר באופן תיאורטי. אנחנו יודעים שערבים קיימים. זו עובדה שלא ניתן להתכחש אליה. אבל זה לא משהו שיש לו ממשות אמיתית במציאות. עבור יהודי לבן, תל אביבי כמוני, הערביוּת היא קונספטואלית. אני מתנהל מולה באופן שאין בו הכרה אמיתית בדבר עצמו. אנחנו התרגלנו לנִראות מאוד מסוימת של ערביוּת שמתקיימת כאינסטרומנט. אנחנו יודעים שהערבים שם, וזה נעים לנו לדעת שהם שם. בונים את הבתים, מנקים את הרחובות. זו הדרך שלנו להכיר בהם. אנחנו האדונים, הם העבדים והכל לגמרי מוּמְתָאז. זו מערכת יחסים במעמד צד אחד בלבד, והיא מחלחלת לתוך מעמקי הנשמה היהודית ומרעילה אותה. הרעל הוא כבר חלק מאיתנו ברמה כזו שכבר השתכנענו שככה זה צריך להיות וככה זה יהיה תמיד.
מתוך ההבנה – אם אכן יש הבנה כזאת, גם זה לא מובן מאליו – שהמציאות היא רעילה, מעוותת ולא הגיונית, צריכה לנבוט הכרה פוליטית אחת, חד משמעית. כל אדם מוסרי, או כזה שיש לו שאיפה לאיזושהי אמת מידה מוסרית, כדאי שיגיע למסקנות שלו. אני לא אומר לאף אחד מה לעשות. יש אנשים שחושבים שהפתרון לסיטואציה שבה אנחנו שקועים נמצא אצל יאיר לפיד או בוז׳י. הישראליוּת היא כבר מזמן לא חלק מהלוגיקה האוניברסלית. הישראלים בוחרים בפתרונות שנוח להם לחשוב שהם פתרונות, בזמן שמדובר בהמשך הבעיה בדרכים אחרות, נוחות יותר עבורם. בבחירות הקרובות אני הולך להצביע, כהרגלי מאז שקיבלתי זכות בחירה, למפלגת חד״ש. בעצם הייתה השנה ההיא שהצבעתי לאהוד ברק. מה חשבתי לעצמי? הייתי צעיר וטיפש. לפעמים אדם נואש מחפש תקווה במקומות הכי לא נכונים.
למה חד״ש? כי יש מפלגות לכל מיני סוגים של יהודים. ימנים, שמאלנים, חכמים, טיפשים; יהודים ג׳ינג׳ים, יהודים גבוהים, יהודים נמוכים, יהודים רעים, יהודים טובים, יהודים עניים, יהודים עשירים, יהודים אלימים, יהודים רופסים, יהודים שמנים, יהודים רזים, יהודים הומואים, יהודים סטרייטים, יהודים שאוהבים סביח, יהודים פוזלים, יהודים עם פטיש לבגדי נשים, יהודים ששותים את המים של קופסאות השימורים. אל תדאגו ליהודים. הם מיוצגים. מישהו חושב עליהם ולפחות מעמיד פנים כאילו הוא דואג להם. שמאלנים אמיתיים – אם עדיין יש כאלה – לא אמורים להצביע לעצמם. זה נכון שהזירה הטבעית של התל אביביוּת האשכנזית קשורה בטבורה לשמאל הנרקיסיסטי. אבל עם כל הכבוד לדמוקרטיה הישירה, הבחירות הן הזדמנות נדירה לחשוב לא רק על האינטרסים של קבוצת ההתייחסות המיידית שלך. אני מצביע למפלגה ערבית – ובתוכה ליהודי המהותי, דב חנין – מתוך עמדה אנדרדוגית מובהקת: להריע תמיד לקבוצה החלשה. אם המפלגות הערביות יחליטו להתאחד – על אחת כמה וכמה. אצביע למפלגה ערבית גדולה שתייצג את בוחריה הערבים. הסוגיה הערבית־פלסטינית היא סוגיית העל של הקיום בישראל. כל השאר – מיוקר המחיה ועד ללגליזציה של סמים קלים – נגזרים ממנה. המפלגות היהודיות חושבות שהן יודעות מה טוב בשביל אוכלוסייה של מיליון וחצי אזרחים, ועוד ארבעה־חמישה מיליון פלסטינים. הם יסבירו לכולנו איך יכול להיות כאן מוּמְתָאז. זו פטרונות בלתי נסבלת. האזרח הערבי הוא לא חלק מהחזון. במקרה הטוב הוא יכול לקחת חלק סביל באיזו פרוגרמה עתידית. משנעים אותו הנה והנה כמו מזוודה בנתב״ג.
אנשים הם לא מזוודות.