בהופעה של כהן אין אסקפיזם, וזה בדיוק מה שהפך אותה לכזו משחררת

תאהבו את זה או לא, ללכת להופעה בזמן מלחמה מלווה בתחושת דואליות מבלבלת. כן נו, אותו מעגל מוכר מדי של "הכל נורא –> אולי מגיע לנו קצת להינות –> מרגישים אשמה על שנהנים –> סעמק תחזירו כבר את החטופים –> הכל נורא". גם המוזיקאים עצמם, כך נראה, נושאים על גבם את הדיכאון התקופתי, וזה מרגיש כאילו כל הופעה שראיתי לאחרונה נפתחה בחצי התנצלות. גם זה מרגיש מוזר, אבל בהתחשב במוזרות הכללית של פחות או יותר הכל (מישהו יודע אם הפיראטים התימנים עדיין נגדנו?), נראה לי שזו מוזרות שאפשר לשאת.

>> למה להרוס? הקולנוע הישראלי סוף סוף בכיוון הנכון, אל תעצרו אותו

ובכל זאת, מדי פעם המוזרות הזו עולה שלב, כמו במופע השקת אלבום הסולו השני של כהן, "הביתה", שהתקיימה ביום רביעי האחרון (14.8) במועדון הבארבי החדש. כלומר, היותר חדש. הבאים לנמל יפו המתינו בסבלנות לעלייתו של הכהן הגדול, גם אם נהנו מהסט הקצרצר של די.ג'יי מש, אבל במקומו עלה למרכז הבמה אחד, אלון עדר. זה היה כל כך מפתיע (כי ממתי פותחים הופעה עם אמן אורח לבדו על הבמה?) עד שהוא נאלץ לשבור את הקרח עם בדיחה חמודה, ואמר למיקרופון "היי, אני כהן". רק כשהתחיל לשיר את "כיף לי", השת"פ שלו עם כהן באלבום, הבנתי מה קרה פה.

הסיבה שדווקא השיר הזה פתח את ההופעה היא כדי להגדיר את הטון לכל מה שבא אחריו, וכאילו לסמן לקהל שכאן מותר קצת להינות, אבל גם להכיל את העובדה שהכל מבאס כרגע. האחד לא נגד השני, אלא חי יחדיו כדיסוננס קוגנטיבי ישראלי למהדרין. "גם כיף לי, וגם לא". כמה פשוט, ככה קולע. אחרי שעדר ירד מהבמה, כהן התחיל מההתחלה. סליחה, "מההתחלה", שיר הפתיחה המצוין של האלבום, שהכניס את הקהל לזיגזג שהולך להיות בהמשך הערב. מה לעשות, זה אלבום כזה, שנע בין השלווה שמספק בית טוב לבין החרדה שמחכה שם בחוץ. זו בדיוק הסיבה שהקהל צעק בקול גדול ומשוחרר את הפזמון של שיר הדיכאון/באנגר הקיצי "עד הקיץ", ויא אללה איזה כישרון הוא אוחנה.

גם האירוח של ג'ימבו ג'יי התאים לתוכנית האמנותית הדואלית הזו, ולא רק כי השיר המשותף שלהם מדבר על ניסיון לשמור על השפיות, אלא גם בשל המטען שקיבל הראפר מהעוטף בתור תושב מפונה. זה גם היה המשך טבעי לשיר אהבה לעוד חבל ארץ שננטש, "נוסע לצפון" שבוצע בטון רך יותר, שאז המשיך ל-"כוכב אחד" מהאלבום הקודם, סוג של זריקת אופטימיות מוזיקלית בתוך כל הדאון על הצפון והדרום הפצועים. נראה כאילו אפילו כהן הרגיש מוזר עם הזיגזוג, כי ברגע אחד הוא ממש אמר "טוב, בואו נחזור לחלק המבאס". מודעות עצמית תמיד היתה אחת מהתכונות היותר מוצלחות של הראפר.

עד שהאחיות קרקוקלי עלו לביצוע של הסינגל "שקרים", הקהל כבר היה לגמרי בתוך הסירה המתנדנדת המוזיקלית הזו, מרשה לעצמו להיסחף לכל כיוון, בין אם זה "חוזר" הפנומנלי, "לא כזה עמוק" המדבק או ההפתעה שהיא סקשן הראפ-האוס שנולד בקטלוג של כהן. החלק הזה נבנה להופעה באופן חכם ביותר – זה התחיל בביצוע נהדר ל"שמיניות", בו גם בלט המפיק לירי אחאי, שתפקד על הקלידים והמוזיקה יחד עם די.ג'יי מש. משם הגיע השיר המאתגר "סקס אמיתי", שהצליח לעבור ללא מבוכה למרות שהוא מציג שיח פתוח על מיניות בהופעה של ראפר מבלי להשתמש במילה ביצ'ז. הסיום של "מתפזר", עם הופעת האורח של הכישרון העצום יא נה, הרים את הבארבי לאטמוספרה עם שיר שהוא משבר אקזסטינצאליסטי מרגיע, כי כולנו רק אבק של כוכבים, הולכים ומתפזרים.

את ההדרן פתח כהן לבדו, עומד מאחורי עמדת הדי.ג'יי כדי לבצע את השיר הקשוח ביותר באלבום – לביצוע, לכתיבה ולעיכול – "גבול", שמבטא באופן ישיר מאוד את התסכול ההולך ומתגבר מהמציאות שסביבנו. זה היה ביצוע ערום, חשוף ועוצמתי ביותר, במיוחד לאור הנאום הקצר שנתן כהן על המשמעות החדשה שנטענה למונח "הביתה", שהיה שם האלבום עוד לפני המלחמה. הנאום נחתם במילים "שכל מי שצריך לחזור כבר הביתה כבר יחזור הביתה. ושכל מי שצריך ללכת הביתה כבר ילך הביתה". הביצוע של "גבול" כבר הרגיש כמו שחרור קיטור בפני עצמו.

ובהתאם לתזזיתיות, גם הפעם אחרי האגרוף הגיע הליטוף, עם שיר הנושא של האלבום, שנטען בכל המשמעות שכבר נטען. הביצוע של כהן עם קטלין אלגדו לשיר הנושא היה קסום, והרגיש בעיקר כמו שחרור של המון רגשות שנטענו במהלך התקופה האחרונה, המופרעת הזו. זה עדיין מרגיש מוזר לצאת להינות מקצת מוזיקה בתקופה מטורפת שכזו, לכן טוב שיש גם הופעות דואליות שכאלו. משהו שעוזר לעבור דרך כל הרגשות כדי שבסוף, אחרי הכל בתקווה אמן, נצליח כולנו לחזור הביתה.