הנה זה קורה שוב: תל אביב נפגעת וגלי השמחה לאיד מתפרצים

הבוקר, שעות ספורות אחרי פגיעת הכטב"מ הח'ותי בבניין מגורים בעיר באזור בן יהודה-שלום עליכם, מלאו הרשתות החברתיות בקריאות שמחה לאיד ותיעוב כלפי העיר העברית הראשונה, ולא מטעם תומכי חמאס. הן בקעו מחשבונות המדיה החברתית של ברגים חלודים במכונת הרעל, כמובן. סוף סוף גם בתל אביב מרגישים מה זה מלחמה, צייצו שם בנוסח כזה או אחר. זה יכול להפתיע רק את מי שלא חי כאן בעשור האחרון.

>> אור בימים קשים ומקום ליצירה חתולית // העיר של אילנה זפרן
>> יש הרבה סיבות להתייאש ולברוח. וכל כך הרבה סיבות להישאר // שקד מוכיח

לנו זה הזכיר שזה בדיוק מה שקורה כבר שנים בכל פיגוע בתל אביב. כשהצפון והדרום נפגעים כולנו מתגייסים ומתאחדים, אבל כשתל אביב נפגעת יש מי שאומרים "מגיע לכם". ואיכשהו אותם אנשים שזועקים עכשיו "כמה רעש על כטב"מ אחד, חודשים שזה ככה בצפון", הם בדיוק אותם אנשים שלא אמרו כלום במשך תשעה וחצי חודשים על הסיוט הנורא של הפקרת הצפון.

זה גם הזכיר לנו שכל הדיון הזה נשמע לנו נורא מוכר, אז פשפשנו בארכיון ומצאנו את הטור הזה שנכתב ביוני 2016 מיד אחרי הפיגוע בשרונה, כחלק מסדרת טורים שהגיבה אל מטחי השנאה ששוגרו אז לעבר העיר, כשמכונת הרעל הייתה עדיין בחיתוליה. אנחנו מביאים אותו כאן שוב במלואו כדי להדגים כמה הרבה – וגם כמה מעט – השתנה מאז ועד היום הקשה הזה.

>> מחדל נתניהו: זה בדיוק הזמן לדבר על פוליטיקה. לפני שיהיה מאוחר // (פורסם ב-9.10.23)
>> כולם שבורים. מרוסקים. רק מכונת הרעל של נתניהו ממשיכה לעבוד // (פורסם ב-23.10.23)

 

"אנחנו עומדים על המוקד ומביטים בזעזוע בקרב. כאילו אנחנו לא עומדים להפסיד את הכל" // ירון טן ברינק // יוני 2016

 

לאכזבה יש ריח חמוץ ומבחיל. אי אפשר היה לפספס את זה ביום חמישי שעבר כשהתברר שרק תל אביבית אחת נרצחה בפיגוע במתחם שרונה. הימין הקיצוני רצה יותר. הרבה יותר. כמה יותר? קשה לומר. כמה תל אביבים צריכים למות כדי שמאות הישראלים שהציפו את הרשתות החברתיות בקריאות שמחה יסתמו את הפה המרעיל שלהם? נראה שכולם.

אם פצצת אטום הייתה מחריבה את העיר שבין הירקון לאיילון, האנשים האלה היו יוצאים לרקוד ברחובות תחת עננת הנשורת הרדיואקטיבית. תל אביב היא האויב הכי גדול שלהם, הכוח הדמוני שעומד מולם במלחמה על עתיד הישראליות.

האנשים האלה הם מיעוט זניח ועלוב נפש, כמובן, שמתגלם כמעט בלעדית בפייסבוק ומועצם על ידי התקשורת ובעיקר באמצעות שיתופים מזועזעים של שמאלנים מזדעזעים. השיתופים האלה מפיצים את המסר המחליא כאילו היה וירוס, מגדילים את התהודה שלו במגבר מפלצתי, גורמים לכמה עשרות סטטוסים ותגובות להיראות כמו צבא ענקי שזומם להשמיד את התל אביביות בקרני לייזר שהוא יורה מהעיניים.

אנחנו מטילים צל כבד על עצמנו. מפחידים את עצמנו. מייאשים את עצמנו. הטעות הזאת מעוררת חמלה. היא נובעת מפחד, והפחד נובע מפענוח שגוי של המציאות ומסירוב לקבל את העובדה שאנחנו נמצאים עמוק בשדה הקרב. המיעוט המוטרף שמולו אנו עומדים מקבל מהשלטון גיבוי שבשתיקה. יש שיאמרו שהימין הפוליטי שבוי בידי המיעוט הזה.

אין מה לנתח את זה יותר מדי: אנחנו, בצד השני, מדחיקים את הקרב ומכחישים את החובה לקחת בו חלק עוד מנובמבר 1995. אנחנו לאברז, לא פייטרס. הישראליות התל אביבית רוצה לחיות את החיים ושיעזבו אותה בשקט. נחשו מה? לא יעזבו אותה בשקט.

עכשיו אנחנו עומדים על המוקד ומביטים בזעזוע הלום בקרב שמתלקח עלינו, מתוך הלהבות, כאילו איכשהו החיים יכולים להימשך כך, כאילו אין מה לעשות ואין טעם להיאבק, כאילו אנחנו לא עומדים להפסיד את הכל. דבר אחד בטוח: זאת לא פוזיציה טובה להיות בה כשהכדורים מתחילים לשרוק.