מבשלים אינטימיות: איך השתלטו מסעדות הקונספט על הסצינה

מסעדות שעובדות רק יום בשבוע, שפים שמארחים בביתם וארוחות שבהן הסועדים לוקחים חלק פעיל. יותר ויותר שפים בוחרים לנטוש את המסעדנות המסורתית לטובת ארוחות קונספט שמציעות חווית בישול ואירוח ייחודית ומודל עסקי אחר

בורק. צילום: אביעד זיסמן
בורק. צילום: אביעד זיסמן
19 בנובמבר 2017

ביום שבו הטבחים נאלצו לעזוב את חצר האצולה מפני שמאדאם גיליוטין ערפה את ראשי הסועדים שלהם הוקמו המסעדות לקהל הרחב. העניין הוא שמאז המהפכה הצרפתית המסעדות שמרו כמעט בדיוק על אותה מתכונת עד עצם היום הזה. למעט שינויים אדריכליים כמו חשיפת המטבחים, שהיו חבויים קודם, נראה שהרעיונות המרכזיים שנרקמו אז ממשיכים לשלוט גם היום: שף וצוות טבחים מבשלים מנות שנבחרות מתפריט שהוא בדרך כלל קבוע. המנות משונעות בעזרת מלצרים, והכל קורה באותו מבנה, על אותם שולחנות, באופן רוטיני ובשעות פעילות יומיות קבועות. מי שכל חייו התרגל לקונבנציה הזאת בטח יתהה, מה כבר אפשר לשנות? אלא שאז הגיעו הקונספטים הקולינריים (פופ אפים, מסעדות שפועלות בלוח זמנים מצומצם, ללא תפריט קבוע וכד') והוכיחו שהמודל המסורתי הזה יכול להשתנות ולשנות את הכל.

סקול יארד, מסעדת הסטודנטים של Danon. צילום: יחצ

סקול יארד, מסעדת הסטודנטים של Danon. צילום: יחצ

השף מאיר דנון, מייסד ומנהל בית הספר לבישול דנון, הקים בתחילת השנה האזרחית את סקול יארד, מסעדה המסונפת לבית הספר ומתופעלת על ידי הסטודנטים בהנחיית המורים. אין כאן שעות פעילות קבועות אלא ארוחות פופ אפ נושאיות, הנקבעות מראש ומעודכנות מבעוד מועד בפייסבוק. הארוחה האחרונה שהוגשה פה עסקה במטבח הבריטי. דנון מדגיש כבר בתחילת השיחה שמטרת המסעדה איננה ייצור רווחים אלא צורך לימודי, וכן לשמש חלון ראווה לעשייה של בית הספר. "במסעדה לא היינו יכולים להגיש לובסטר ואוכף טלה בחיתוך שלא קיים בארץ ולתמחר אותם בצורה סבירה".

למה לפתוח מסעדת פופ אפ דווקא?
"כדי שתהיה לתלמידים אפשרות להתנסות בכמה שיותר סגנונות בישול, וכדי לאפשר לקהל המקומי להיחשף למטבחים פחות מוכרים, כמו אוכל בריטי עכשווי. כיום רואים פחות ביקוש למסעדות קלאסיות. הרמה הטכנית במטבחים עלתה אבל כמות הביקורים של הקהל ירדה. אנשים מחפשים אווירה קז'ואלית ועניין חדש. זאת מעגליות של אופנות. בעבר כשהייתי נוסע לחו"ל, ובוודאי בתקופה שבה גרתי בצרפת, הלכתי לאכול במסעדות מכוכבות מישלן. היום שפים מתמחים במונו פרודקט ופותחים מזללות או מאפיות של מוצר אחד שיכול להיות מאוד יצירתי, למשל באן או אקלר. הקהל משתנה ואין לו סבלנות לשבת לארוחות של שלוש שעות, וגם המסעדנות משתנה בעקבות הטכנולוגיה ושינוי דפוסים צרכניים".

צלעות מטקסס בסקוליארד. צילום: דנון
צלעות מטקסס בסקוליארד. צילום: דנון

תבלין האדרנלין

מי ששומר על קו אחיד בעבודתו אבל עבר לפורמט הסעדה שונה לחלוטין הוא השף ניר צוק, שבתום כ־20 שנות פעילות סגר לפני כשנה את מסעדת קורדיליה. הוא נזכר בה בגעגוע: "קורדיליה, במיוחד בחדר הפרטי, הייתה מסעדה של פיין דיינינג עם מפות, מלצרים זקופי גב ותפריט של יינות באלפי ש"ח". צוק עבר לכהן כשף של מסעדת מאפו הכשרה והקז'ואלית ובמקביל עורך אצלו בבית ארוחות פאר עם מנות שמתכתבות עם קורדיליה, למשל מנת גזרים מבושלים בציר סרטנים עם ביצי סלמון שמאוד דומה למנת תבשיל הסרטנים משכבר.

בית קורדליה של השף ניר צוק. צילום: אביה כהן
בית קורדליה של השף ניר צוק. צילום: אביה כהן

"בארוחות בבית יש פחות צלחותים ויותר הגשה למרכז השולחן. החוויה שונה כי האורחים נמצאים ליד הכיריים שלי והאירוח מאוד אישי. מבחינתי היתרון בבית הוא שאני יכול להכין מנות שהן הגשמת הפנטזיה שלי. זה מתחיל כשאני נוסע לאחי בחוות צוק לבזוז ירקות אורגניים ולאטליז שלו להביא בשר, ומשלים את הקניות בשוק הכרמל עם חומרי גלם שרק מסעדות גבוהות יכולות לקנות. מצד שני בבית אין מבחר יינות, רק יין לבן או אדום. אני ממילא לא מאמין בלהיות שף של טכניקות מולקולריות וחנקן נוזלי, רק סכין, אש ולב גדול, כך שאין לי צורך בציוד מיוחד. החיבור עם הסועד בפורמט הזה מאוד אישי, עד כדי כך שהאורחים משתמשים בשירותים של חדר האמבטיה שלי. זה לא מתאים לכל אחד".

OCD. צילום: יח"צ
OCD. צילום: יח"צ

מסעדת OCD של השף רז רהב היא מסעדה בסגנון הפרפורמינג ארטס, שבה צוות הטבחים מבשל על דלפק גבוה ארוחה לעיני הסועדים שמקיפים אותו לאורך הבר ומשקיפים אחרי העבודה בדריכות; רהב מוציא לכל הסועדים את אותן המנות בארוחת הטעימות בו זמנית (למעט חריגי טבעונות או אלרגיות) – קונספט ייחודי למקום. כמי שנשאב לעולם הבישול כסועד ובלוגר, רהב מתנגד להגדרת OCD כמסעדת קונספט וטוען בלהט שמה שהוא עושה כאן, בישיבה גבוהה על הבר ללא מפות ובזמן שהוא יוצר קשר מלא בין המבשלים לבין הסועדים לאורך כל הארוחה, זה בעצם פיין דיינינג קלאסי.

"פיין דיינינג אלה היסודות של כל סצנה קולינרית בעולם", הוא אומר, "זאת שיטת עבודה של ניהול נכון שבה לא זורקים ראש גזר ולא קליפת בצל. לפיין דיינינג יש הרבה מאוד צורות. הוא חי ובועט בהרבה מקומות. 95 אחוז ממנו זה לא האוכל אלא החוויה הכוללת, השירות העוטף, האוכל המוקפד והנאמן למקור, היכולת להתמסר בלי שום חשש מתוך ידיעה שדאגו לך כבר להכל, לניקיון ולשירות ולחדשנות. אם הפיין דיינינג ימות בארץ זה בגלל הלקוחות הציניים שלא מבינים למה צריך מלצר שיהיה אחראי רק על המים כל הערב. OCD היא מסעדת פיין דיינינג קלאסית כמו בחו"ל, אני מציע ארוחת טעימות בפיקס פרייס 315 ש"ח לסועד כולל משקאות קלים. אנחנו עובדים חמישה ימים בשבוע בשתי משמרות, ואמנם אנחנו מלאים חודש וחצי מראש, אבל גם אם היו לי כאן רק שני סועדים הייתי מפעיל את המסעדה ולכן אי אפשר להגדיר את המקום כמסעדת קונספט".

אלא שתהליך האירוח של רהב מתחיל יותר מחודש לפני הארוחה עצמה, כשטלפנית של OCD מתקשרת אל מזמין הארוחה לשיחה מקדימה ומנהלת איתו תקשורת עם רבדי עומק פסיכולוגיים לגמרי והסועד מתוודה על ההעדפות, הגחמות והרגישויות הקולינריות שלו בשיחה ממושכת. לרהב זה מוזיל עלויות תפעול כי אין פחת של חומרי גלם. בכל ערב כל הסועדים אוכלים אותו הדבר, אבל כל מנה למעשה הוכנה קסטם מייד כך שתתאים למגבלות ולהעדפות של הסועד בהתאם לקונספט של הארוחה. למעשה נוצרת פה מערכת יחסים קשובה ואינטימית עוד לפני שהלקוחות הגיעו. האנונימיות שמסעדות סיפקו לא פעם בעבר לסועדים, כשהזרקור הופנה אל השף, הפכו למערכת יחסים דו כיוונית שבה גם הלקוחות מביאים את האישיות שלהם למסעדה.

בורק. צילום: גיא חביב
בורק. צילום: גיא חביב

השף ברק יחזקאלי, לעומת זאת, מפעיל את מטבח הסטודיו שלו, בורק, פעם בשבוע בלבד, בימי רביעי. לטענתו הוא מחכה למפגש השבועי הזה עם הסועדים בקוצר רוח. "כשאתה עובד במסעדה אתה נכנס למצב של רפטטיביות ויש בזה משהו שוחק ומקהה, אני כל שבוע ניגש לזה מחדש עם הרבה יותר אנרגיה והרבה יותר השראה. אני מבשל ומארח ואני כולי שם בחוץ, אני לא מוגן וחבוי במטבח. להפך, אני מתיישב ליד האורחים לשולחן ואנחנו מדברים על האוכל והחיים, מעשנים בחוץ סיגריה יחד בין מנה למנה. האורחים סביבי כל הזמן, וזה דורש לא רק להכין אוכל אלא גם לתת מעצמי. זה כיף אבל גם סוחט כמו לסיים הופעה. נגמר סרוויס בחצות עם אדרנלין מטורף, אי אפשר להירדם לפני ארבע וחצי לפנות בוקר. זה מגביר את הווליום להכל, וזה מעצים גם את האורח. הוא לא בשולחן חמש מוסתר מאחורי העמוד, הוא אצלך במטבח, מה שהופך אמפליפייר לחוויה כולה".

איפה עוד אתה מוצא הבדלים בין עבודה במסעדה מסורתית למה שאתה עושה בבורק?
"אין לי ספקים קבועים. אני יוצא לקטיף פטל או אספרגוס בר בארבע בבוקר בגליל ויורד אל הדייגים ביפו לבחור דגים מהרשת. אני מקבל הזדמנות לחקור חומרי גלם שבאמת מעניינים אותי, מה שיבוא אחר כך לידי ביטוי בבישול שלי".

בורק. צילום: אביעד זיסמן
בורק. צילום: אביעד זיסמן

בישול גרילה

מי ששכלל את הפורמטים הקולינריים לכדי מארז קונספטואלי סחיר הם השף אייל שני והקולנוען־מסעדן שחר סגל. השניים פיתחו אסטרטגיות עבודה לפי שיטת האימרסיב דיינינג, שבה מתוקף ההתנהלות במסעדה (הסלון, צפון אברקסס) או המזללה (המזנון) נוצרות סיטואציות שמחייבות את הסועד להפוך למעורב באופן אקטיבי ומעצימות את חוויית הבילוי – וכיום הפורמטים הללו נמכרים באוסטרליה, אוסטריה וצרפת. החזון של סגל, כפי שהסביר לנו אותו בעבר, הוא: "מסעדות צריכות להפוך למקום אישי, שבו כולם נוכחים – האנשים שעובדים במקום והלקוחות". אם בעבר השירות נמדד בהיותו שקוף ולא מורגש, המלצרים של מפעלות שני־סגל מעוררים את הסועד לנהל עמם אינטראקציה, והטבחים מבשלים לא רק מנות אלא גם הופעה.

הסלון
הסלון

מסעדת הסלון היוקרתית אך הלא פורמלית של השניים פועלת רק יומיים בשבוע (רביעי־חמישי) ובהצלחה יתרה; שני וצוותו מבשלים במטבח פתוח, באופן תיאטרלי שמזמין את הסועדים לקחת חלק פעיל בתהליך העבודה. ברקע: מוזיקה מרימה בווליום שלא מבייש מסיבה לוהטת. סגנון העבודה הזה, שנראה כמו מפגן של יצירתיות והשראה, אינו ספונטני אלא מתוכנן בקפידה כדי לייצר סיטואציה שתעצים את חוויית הבילוי של הסועד. זה הרבה יותר מתוחכם ממה שזה נראה. אחרים שניסו לעשות את זה כשלו. מסעדן שהפעיל תקופה מסוימת מסעדה בעיר רק יומיים בשבוע מסביר שנורא קשה להכשיר צוות קבוע לעבודה בהיקף מצומצם כל כך, וללמד את הצוות תפריט שמשתנה ללא הפסקה באופן שיעמוד בציפיות של אורחים שמשלמים סכומים גבוהים ורגילים לקבל שירות של פיין דיינינג.

שחר סגל, למה הסלון עובדת רק פעמיים בשבוע?
"כי הסלון הוא מסיבה ואין מסיבה שבעה ימים בשבוע. זה מאפשר לנו קתרזיס של עשייה ושמחה".

לפי החשקים

השפים יוגב ירוס ואייל סניור מפעילים בהרבה חדוות יצירה ועם הרבה קהל נלהב את מטבחצר שלהם. סניור מגדיר את השינוי שבמעבר מעבודה כשף של מסעדת הקרנבירה לשף של קונספט קולינרי כ"חוויה של שליטה בחיים. אנחנו אדונים לעצמנו ומכתיבים את אורך הרוח, מתי המסעדה עובדת, מה יהיה התפריט וכמה אנשים נאכיל. קיבלנו את השליטה בחיינו חזרה". ירוס מוסיף: "זה היה מרכיב עיקרי ששכנע אותנו להיכנס לפורמט הזה, כי שנינו אחרי שנים של עבודה במטבחים, נשואים והורים לפעוטות, מרגישים צורך להקדיש גם זמן למשפחה. חוץ מזה מדובר בסגנון עבודה יצירתי שאין כמותו. אין לנו משקיע או בעל בית על הראש או צורך לעמוד בטרנד או לתת מענה לקהל הרחב. אנחנו מפרסמים תפריט שאנחנו לא לחלוטין מחויבים אליו, כולם אוכלים אותו הדבר, ואנחנו מבשלים לפי עונה ולפי חשק שלנו ושל מקורבים. עד היום לא חווינו כזאת פלטפורמה יצירתית שנותנת מענה לכל החשקים הפרטיים שלנו, והקהל מרגיש את זה ונהנה".

מטבחצר. צילום: שרית גופן
מטבחצר. צילום: שרית גופן

האירועים של מטבחצר מתקיימים בגינת ביתה הפרטי של משפחת סניור במושב גינתון; הסועדים מקבלים הרבה מנות שרינג אל מרכז השולחן ולסיום קמים אל בופה של קינוחים. הארוחות הופכות כך לסעודות שיתופיות ומייצרות אינטראקציה בין הסועדים וגם בין הסועדים לשפים. ירוס מגדיר את סגנון העבודה שהשניים פיתחו כ"בישול גרילה". בתוך כל שמחת החיים והיתרונות של הפורמט, ירוס בכל זאת מוצא חיסרון: "חסרה לי ההזדמנות לקחת מנה, לשכלל ולשייף אותה, כי בכל פעם הקונספט שונה וכתוצאה מכך לא מכינים את אותה המנה פעמיים". אם להאמין לביקורות, החיסרון הזה לא באמת משמעותי, כי כשהשפים מרוצים, קהל הסועדים חוגג.