"כשהם רואים אותנו": סיפורה המזעזע של חמישיית סנטרל פארק

הסדרה של נטפליקס על הנערים השחורים שהורשעו לשווא באונס קשה לצפייה. אבל הכי כואבת היא הסתמיות בה הם זוכו אחרי שנים (וגם כאן מככב טראמפ)

מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס
מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס
4 ביוני 2019

לפני שלושה חודשים שחררה נטפליקס טיזר למיני־סדרה העתידית שלה, "חמישיית סנטרל פארק", ועל הדרך גם הכריזה על שינוי שמה ל"כשהם רואים אותנו" ("When They See Us"). בראיון שפורסם בתחילת השבוע בניו יורקר הסבירה יוצרת הסדרה והבמאית, אווה דוברניי, שהיא לא אוהבת את המונח "חמישיית סנטרל פארק". "הם לא חמישיית סנטרל פארק", פסקה. "הם קורי, יוסף, אנטרון, קווין וריימונד". לשינוי שם כזה – על פניו אקט סטנדרטי בתעשיית הטלוויזיה – יש משמעות אדירה בסיפור הספציפי של חמשת הנערים האלה, סיפור שסופר כבר בעבר וראוי שיסופר שוב ושוב, עד שהלקחים ממנו יופנמו.

קורי ווייז, יוסף סלאם, אנטרון מק'קריי, קווין ריצ'רדסון וריימונד סנטנה היו חמישה צעירים מניו יורק, בני 14־16. ארבעה נערים שחורים ואחד היספני שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון: סנטרל פארק בליל ה־19 באפריל 1989. אונס ברוטלי של בנקאית לבנה בת 28, טרישה מיילי, התרחש באחת מפינותיו האפלות של הפארק. משטרת ניו יורק הייתה נחושה להעניש מישהו, ופנתה לחשודים המיידיים: נערים שחורים שהיו באזור. חלקם השתובבו, חלקם הציקו לעוברים ולשבים, אחד מהם ממש נקלע לסיטואציה. הם נעצרו, ובתום יומיים בהם נחקרו ללא נוכחות הוריהם, בלי גישה לאוכל, שתייה או שירותים, כשהחוקרים משסים אותם אחד בשני, משקרים ומבצעים בהם מניפולציות לוגיות ורגשיות – הנערים הודו באונס. למרות שחזרו בהם מההודאות והעידו כי הן הוצאו מהם בכפייה, חבר מושבעים מצא את כל החמישה אשמים, לפחות בחלק מהאישומים, ושלח ארבעה נערים למוסדות לעבריינים צעירים ונער אחד לכלא.

מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס
מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס

על הנייר, אין אדם מתאים מאווה דוברניי לספר מחדש את הסיפור הזה. למרבה המזל היא מקיימת את ההבטחה כשהיא ניגשת למשימה באותה מידה של רגישות ותקיפות. דוברניי היא אחד השמות החמים בהוליווד בשנים האחרונות ואחד הקולות הבולטים בה, בייחוד בנושאים הקשורים להיסטוריה של השחורים בארה"ב ולמאבקים עכשוויים נגד גזענות ואפליה. היא הבמאית השחורה הראשונה שהייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב, על סרטה מ־2014, "סלמה". כש"סלמה" קבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, הפכה דוברניי לבמאית השחורה הראשונה שביימה סרט המועמד לאוסקר. בהמשך היא גם הייתה מועמדת לאוסקר על הסרט הדוקומנטרי "ה־13", גם הוא עסק בכליאות שווא וחוסר הצדק של מערכת המשפט האמריקאית כלפי אזרחים שחורים.

מה הם רואים, כשהם רואים אותנו? "החיות האלה", כך מכנה את חמשת הנערים התובעת המחוזית לינדה פיירסטין. הם לא אנשים, הם "נעים בלהקות" כמו בעלי חיים. דמויות הבלשים ואנשי הפרקליטות מצוירות בידי דוברניי כמעט כמו קריקטורה. בזמן הצפייה קשה לפעמים להאמין שהאנשים האלו היו עיוורים כל כך להטיות הגזעיות שלהם, לחומרה של מילותיהם ומעשיהם, ומעל לכל, שהיו כל כך עיוורים לעובדות. אבל מהר מאוד תחושת ההלם מתחלפת בהתעוררות כואבת שהמקרה הזה קרה באמת, והנערים האלו אכן בילו שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח על פשע שלא ביצעו.

הבחירה של דוברניי לרדת לעומקים הרגשיים של האירוע ולחקור אותם באמצעים דרמטיים, מבדלת את "כשהם רואים אותנו" מיצירות קודמות על האירוע, ובראשן "חמישיית סנטרל פארק" של הדוקומנטריסט הוותיק קן ברנס. עבודתו המדוקדקת של ברנס, יחד עם שותפיו לבימוי, בתו שרה ברנס וחתנו דיויד מקמהון, התמקדה בבעייתיות הפרוצדורלית של התהליך ובהשלכותיה על מערכת המשפט האמריקאית. לעומת זאת, דוברניי מבקשת להראות לנו מה עבר על הנערים האלה ועל משפחותיהם. הרי לא מדובר כאן "רק" בעיוות של הצדק, אלא גם בהתעללות קשה שעברו הנערים במתקני הכליאה, בשנים של סבל וכאב עמוקים שעברו על המשפחות שלהם. גם כשהנערים זוכו מכל אשמה, גם כשהמערכת שכלאה אותם פיצתה אותם כעבור שנים, הם עדיין נותרו "ההם". מה ראינו כשראינו אותם? חמישה כהי עור. עכשיו, הודות לדוברניי, אנחנו רואים את קורי, יוסף, אנטרון, קווין וריימונד.

מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס
מתוך "כשהם רואים אותנו" בנטפליקס

כל אחד מארבעת הפרקים בסדרה מבקש לעסוק באספקט אחר של המקרה. הראשון מתמקד בחקירה ובהודאות הכפויות, השני בהליך המשפטי, השלישי עוקב אחרי ארבעה מהנערים, אלו שהיו מתחת לגיל 16, במוסד לעבריינים צעירים ובחיים האזרחיים עם תווית שקרית של עברייני מין, והרביעי מתמקד בקורי וייז – המבוגר שבחבורה, זה שנשלח למתקן כליאה לבוגרים וריצה עונש מאסר ממושך יותר. וייז סובל מהתעללות בין כותלי הכלא והוא מועבר בין מתקנים שונים. מהפעם הראשונה בה ביקש להשלח לבידוד, מתוך הגנה עצמית, היה תא הבידוד המקום בו העביר את רוב זמנו. כשלא התעללו בו האסירים האחרים היו אלו הסוהרים שהעלימו עין או נתנו יד, ואת הזמן ששהה לבדו העביר בהזיות, זכרונות, ומחשבות על מה היה קורה אם: אם לא היה עוזב את חברתו כדי להצטרף לצעירים בפארק, אם לא היה מתלווה לחברו יוסף סלאם בתחנת המשטרה. אם אפשר לסווג את "כשהם רואים אותנו" כולה כקשה לצפייה, הפרק הרביעי שלה הוא מסכת עינויים מתמשכת.

ואולי מה שהכי כואב היא הסתמיות בה זוכו החמישה. לא היה להם פודקאסט שיילחם בשבילם, לא עיתונאים שיערכו תחקירים מקיפים, לא עורכי דין שישתמשו בכל האמצעים החוקיים כדי לפתוח את התיק מחדש. היה בחור אחד, מתיאס רייס, שאחרי טרישה מיילי הספיק לתקוף עוד נשים ולהכנס לכלא בעוון רצח, שיום אחד החליט פשוט להתוודות. בחצר הכלא הוא נתקל בקורי וייז, היחיד מהחמישה שעדיין ריצה את עונשו, והחליט לומר את האמת. בדיקת דנ"א אימתה את הווידוי שלו, וייז יצא לחופשי וחבריו נוקו גם הם מכל אשמה. אנשי המקצוע הטובים בניו יורק שלקחו חלק בחקירה ובמשפט הזה פספסו את הפושע האמיתי בכשל מערכתי מתמשך. הודאה של אדם אחד, מבקשת "כשהם רואים אותנו" להזכיר, לא תנקה את המערכת מהסיאוב, הגזענות וחוסר הצדק העמוקים הפושים בה.

באחד הרגעים הזכורים מהפרק השני צופה אמא של אחד הנערים בטלוויזיה עם חברתה. על המסך מופיע איל ההון דונלד טראמפ, שבעקבות האירוע בסנטרל פארק פרסם בעיתונות הניו יורקית מודעות ענק הקוראות להחזרתו של עונש המוות. איש עשיר מאוד שמנצל את משאביו על מנת לזרוע שנאה וגזענות ומצליח להסיט את הדיון מראיות פורנזיות ועובדות בשטח למלחמת "אנחנו והם". באוקטובר 2016, חודש לפני הבחירות שהובילו את טראמפ לנשיאות והניחו בידיו את המפתחות לעולם החופשי, פנה אליו קורי וייז בדרישה שיתנצל ויחזור בו מהדברים שאמר בתקשורת. טראמפ סירב.

אם חשבנו שהלקחים מהפרשייה שוברת הלב הזו הופקו, "כשהם רואים אותנו" מוכיחה מעבר לכל ספק שלא רק שהגזענות עדיין כאן, היא יושבת בדרגים הכי גבוהים, מקבלת את ההחלטות הכי חשובות, ולמרות שהעובדות מוצגות בפניה פעם אחר פעם – דעות קדומות והבניות חברתיות עדיין מנצחות את הצדק ואת האמת.

"כשהם רואים אותנו" היא לא מעשייה עם מוסר השכל קתרטי. מדובר בפצע בעומק של תהום, שנשאר פתוח כבר 30 שנה ולא נראה שייסגר בקרוב. בסיום הסדרה נחשפים מול המצלמה קורי ווייז, יוסף סלאם, אנטרטו מק'קריי, קווין ריצ'רדסון וריימונד סנטנה – כמו מבקשים שנביט בהם טוב טוב. אנחנו סוף סוף רואים אותם.

← "כשהם רואים אותנו", נטפליקס