פחד וניצול בדלת ממול: הצצה לחיים בכת תל אביבית
ההערכה היא כי אחד מכל 80 תל אביבים חבר בכת כלשהי, אבל החוק כלל אינו מגדיר מהי כת. איך אנשים נשאבים לקבוצות האלה, ומה גורם להם לצאת מזה?
אולי זה הצביון החילוני ואף נוטה לאתיאיזם של תל אביב, אולי זו הבדידות הקיומית אל מול מטריאליזם בלתי ניתן לעצירה, אולי זה שעמום בורגני שיצא מכלל שליטה. כך או כך – כמעט 20 שנה אחרי פרוץ שיגעון הניו אייג' רוחניות על כל סוגיה היא מוצר מבוקש בעיר. לא בכדי תל אביב מלאה במרכזי קבלה, קהילות ליהדות מתחדשת, יוגה עם טוויסט בודהיסטי, מדיטציה, זן, מטפלים, מתקשרות, קוראים בקפה, הילריות, מומחים לריברסינג ומה לא. עיר ללא הפסקה שמחפשת הפסקה, מנוחה, ערך מוסף.
עוד קהילות סודיות שמתחבאות בתל אביב:
שבע כתות רוחניות שפועלות מתחת לאף שלכם
עובדי המזנון של אייל שני חושפים את כל הסודות
כת הכותנה: חיתולי הבד משתלטים על העיר
אם נדמה שלכולם יש חבר או חברה שחוו טראומה כזו או אחרת ששלחה אותם עמוק לחיפוש רוחני אינטנסיבי – בכרכור, בהודו או בדרום אמריקה – הרי מתברר שכרבע מן הכתות (או "קבוצות בעלות מאפייני כת", כפי שנאמר בז'רגון זהיר משפטית) מצאו להן בית בתל אביב. מתוך 15 אלף ישראלים הפעילים בכתות, כ־30 אחוזים – קצת פחות מ־5,000 איש – נמצאים בלב גוש דן. משמעות הדבר היא שאחד מתוך כ־80 תל אביבים חבר בכת, ואלו רק המקרים המדווחים.
בישראל אין הגדרה משפטית למהי כת ולמי נחשב לנפגע כת. בשנת 2011 הקים יצחק הרצוג, אז שר הרווחה, צוות משרדי כדי לגבש קריטריונים לבחינת התופעה. הצעת חוק לטיפול בכתות פוגעניות שהגישה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס (אז ישראל ביתנו) והועברה במליאה בקריאה טרומית נמצאת כיום בהכנה בוועדת חוקה, חוק ומשפט לקריאה ראשונה, "כצעד ראשון בגיבוש מדיניות כוללת לשם התמודדות עם התופעה על כל מורכבותה".
אחד הגורמים למורכבות התופעה היא העובדה שאף אחד לא קם ואומר "היום אני מצטרף לכת". "כניסה לכת היא סוג של תאונה. האדם נכנס, מבחינתו, לקבוצה טיפולית או רוחנית", מספרת רחל ליכטנשטיין, מנכ"לית המרכז לנפגעי כתות. היא גם מציינת שלרוב לא מדובר בחוליות החלשות של החברה, אלא באנשים אינטליגנטיים משכבה סוציו־אקונומית בינונית ומעלה שמחפשים משמעות ומשמעות יתר. "הם מחפשים תשובות ושם הם גם מקבלים אותן. משהו בפרופיל האישיותי שלהם הוא תלותי, לצד מוכנות להתמסר כדי להגיע לעולם טוב יותר, בצד חולשה פנימית שקיימת באותו הרגע: מצוקה רגשית, אחרי גירושים, אחרי צבא. כשהם פוגשים דמות חזקה וכוחנית של מנהיג, של גורו – נוצרת התאונה".
העדויות שמגיעות אל המרכז – שהוא למעשה הגוף האקטיבי היחיד בישראל לטיפול בנושא – הן קשות. ילדים שניתקו קשר עם הוריהם, הורים שניתקו קשר עם ילדיהם, שעבוד כלכלי (עד כדי העברת כל ממונם לידי מנהיג הקבוצה), שעבוד פיזי וגם ניצול מיני. לעתים זה מסתיים בהתאבדות.
"כשהם עוזבים הם במצבים קשים מאוד, דיכאוניים, לפעמים פסיכוטיים או אובדניים. לפעמים זה כבר מאוחר מדי. לפני זמן מה הגיעו אלינו הורים שבתם הייתה חברה בכת והתאבדה לאחר שסירבה לקחת, בהשפעת הכת, את הכדורים הפסיכיאטריים שלה".
לגור עם הגורו
עינת (38) חשבה שהיא מצטרפת לקבוצת מדיטציה רגילה. היא הייתה אז בת 26, סטודנטית בחוג למזרח אסיה באחת האוניברסיטאות בארץ. רעיונות על בודהיזם ואמונות אחרות מהמזרח קסמו לה. "הייתי בן אדם ממוצע לגמרי, אכלתי פיצה עם חברים והלכתי לים, אולי לא אהבתי כל כך לצאת מהבית", היא מספרת. היא נענתה למודעה על קבוצת מדיטציה שהופצה במעונות האוניברסיטה. "הגיעו שתי בנות שבאו עם כריות ונרות, הדליקו קטורת, עשו אווירה. התרגול היה חוויה מדהימה, ראיתי המון דברים בעיני רוחי ומשם להגיע כל שבוע לא נראה כמו מאמץ גדול".
בסוף שנת הלימודים היא גילתה שלקבוצה יש מעגל נוסף, פנימי יותר. "במפגשים היו כמעט אפס דיבורים. לא איך הולך התרגול, לא שום דבר. מנהיג הכת יזם את זה באופן פעיל, כדי שלא נגלוש לדיבורי סרק ולרכילות". בדיעבד היא הבינה שגם שתי הבנות מהאוניברסיטה תכננו מלכתחילה לגייס דווקא למעגל הזה. "זה היה תרגיל שלהם, לגייס זה תמיד הקטע שלהם. כל עוד מישהו לא מתעניין יותר מדי, לא חופר יותר מדי, הוא נשאר בפעילות השולית, אבל אני התקרבתי פנימה, למעגל של הוותיקים". מפה לשם היא התחילה לבוא למפגשים בביתו של מנהיג הקבוצה (שהתפרקה מאז), בצפון תל אביב. "מה שאני זוכרת זה מפגשים שהתחילו בשמונה־תשע בערב ונגמרו בשתיים־שלוש בלילה. אחרי זמן מה הם הזמינו אותי לארוחת בוקר בבית של הגורו בשעה פסיכית, שש בבוקר בערך. הוא יצא מהבית, הוביל אותי למעלית ועלינו עוד קומה, שם פתחו לנו את הדלת אנשים מהקבוצה שישבו בסדר מופתי וחיכו. רוב האנשים אולי היו מופתעים, נגנבים מהסוד הזה", היא אומרת.
עליה זה עבד. היא עברה להתגורר בביתו של אותו גורו למשך שלוש השנים הבאות עד שאזרה את האומץ והכוחות הנפשיים לעזוב. "לאחר שהכת של גואל רצון קיבלה כזאת חשיפה, נוצר לאנשים בראש דגם כזה של כת – גבר אחד והרבה נשים", אומרת שרון דוני, עובדת סוציאלית קלינית במרכז לנפגעי כתות. "אבל כתות יכולות להגיע בלבוש דתי, קבליסטי, אפילו פוליטי. הבעיה היא לא האמונות, הבעיה היא התוספות של המנהיג. בחיפוש כשלעצמו אין שום דבר רע, אבל ככל שאדם שברירי ופגיע יותר, ככה הוא חשוף יותר לסכנה. אם יש לו ידע מקדים ברוח, בתיאולוגיה, אם הוא ביקורתי – יש פחות סיכוי לטלטל את הנשמה שלו ולהפוך אותה על הראש, אבל זה תמיד אפשרי. ככל שהגורו והקבוצה מתוחכמים יותר, כך הם חזקים יותר ביכולת שלהם לשאוב אנשים פנימה".
המנגנון הפסיכולוגי
במשך שנים נושא הכתות היה זניח בישראל, הפרינג' של הפרינג', מקסימום חומר לכתבת טלוויזיה עסיסית עם פסקול מסתורי. הנושא טופל לראשונה ברצינות ב־1987 כאשר יצא דוח תעסה גלזר (חברת כנסת מהליכוד שכיהנה בכנסת העשירית ובכנסת ה־ 11). הדוח לא הוביל לפעולות מעשיות אבל הציף את הנושא, אך למרות דיווחים פנימיים מארגונים כגון הסיינטולוגיה והתנועה הבינלאומית למען תודעת קרישנה, אף אחד לא ידע איך באמת לאכול את העדויות על מנהיגי כת כריזמטיים שניחנו ביכולות יוצאות דופן. בישראל רגילים לדבר על השבי המצרי, פחות על השבי המחשבתי.
"'כתות' זו לא מילה שמקובלת במחקר, אלה קבוצות דתיות, כמו שהיו לאורך כל ההיסטוריה, כמו הבעש"ט וחסידיו. ככה מתייחסים לקבוצה דתית שלא מתכתבת עם הנורמה", מסביר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומרצה בחוג למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב. "אבל נגיד חסידות חב"ד זה בסדר, כת זו מילה עם קונוטציה ערכית מסוימת".
בשנים האחרונות, לנוכח ריבוי המקרים, חלה התעוררות מסוימת בתחום. משרד הרווחה הקים יחידה שמטפלת בנושא באופן ספציפי ומכשירה במיוחד עובדים סוציאליים, והיום זו כבר לא מחלקת ה"תיקים באפלה" של משרד הרווחה. בזמן האחרון נפתחה קבוצה מיוחדת לנשים שנפגעו מכתות. "מדובר באנשים שמיטב השנים הטובות שלהם בוזבזו על מישהו שפגע בהם וניצל אותם", אומרת ליכטנשטיין. "גם אם זה לא הגיע לניצול מיני, זה תמיד יהיה מלווה בפוסט טראומה ובצורך בטיפול פסיכולוגי".
"יש ניצול כספי, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא ששובים אותך, שובים את המחויבות שלך", נזכרת עינת. "אתה סומך עליהם, אתה מדבר איתם בלב פתוח. הגורו בקבוצה התבסס על חומרים של אושו אבל לקח אותם צעד אחד קדימה והכניס פנימה רעיונות שלו, את הטירוף שלו. היה משטר חמור מאוד בבית. בהתחלה חסכו ממני את החלק הזה. כולם קמו מוקדם בבוקר להכין ארוחת בוקר, וכל יום היה תורן שהיה אחראי לשרת את האדון ולדאוג לבית: להביא את המכונית לתיקון, ללכת לשוק, כל המשאבים היו נרתמים לטובת הבית. אין לך שום החלטה, שום מושג, שום מילה על כלום. הגורו קובע מה תאכל, מתי תישן ומה תעשה".
אותו גורו הגדיר את עינת כ"פתיינית". תלמידים אחרים קיבלו תגיות מעליבות אחרות, והוא ידע להכות בנקודות החלשות ולתעל אותן – בטח כשהתלמידים היו במצב פסיכולוגי רגיש לאחר מדיטציה ממושכת.
"המתיקות של הימים הראשונים מחלחלת אליך, ואחר כך אתה נכנס למשבר יחד עם האחרים. מולו, אבל עדיין יחד איתו. הוא מייצר את המשבר וגם מרגיע אותו".
אז מה המנגנון שמופעל כאן? פרסיקו טוען שמדובר בסך הכל בפסיכולוגיה ולא מקבל שום טענות על "שבי מחשבתי". "המחקר לא מכיר בשום שליטה תודעתית ובהיפנוזה. כל אלו נשללו. אנחנו יודעים שאנשים נכנסים ויוצאים מקבוצות כאלה כל הזמן, ועובדה שכתות תמיד מפעילות כלים כמו ביון, לחץ חברתי וכריזמה של המנהיג. יש ניצול חולשות, יש הפחדות, איומים. זה קיים בכל מערכת יחסים אנושית, ובקבוצות כאלה זה פשוט ישים יותר". לליכטנשטיין יש נקודת מבט מעט שונה על הדברים. "האם יש דבר כזה, מיינד קונטרול? אם נפרק את זה, כולנו הרי נתונים לשבי מחשבתי כזה או אחר ברגע כזה או אחר. בחיי החברה שלנו, בחינוך, בפרסומות. פשוט בקבוצות האלה זה הרבה יותר אינטנסיבי ומלווה באיומים, בחרדות ובזדון. החרדה הקיומית גורמת לאנשים האלה לעשות הכל בלי לחשוב. באותו הרגע הם מאמינים בזה ובטוחים שזה נכון. בכל הכתות בהכרח יש אלמנט של איום".
אז מה הציל את עינת מהשבי שלה? מה שהדליק את הפתיל היה פרסום של כתבה בעיתון על אותה הקבוצה שבה היא הייתה חברה. "כשקראתי את הכתבה, נבהלתי ממש", היא נזכרת. "הייתי לבד ונשבעתי בלב שלי שזה לא יקרה, שאני לא אקפוץ מחלון. אחר כך עבר עוד זמן. עשינו דברים, הרחבנו תודעה, שכחתי מהכתבה, ואז היה רצף של בקרים שבהם הגורו נטפל לאחת המשתתפות, למישהי שממש אהבתי, למישהי שהגיעה לה שיטפחו אותה ולא שיורידו אותה. אז ידעתי שאני הבאה בתור. ראיתי שזה בא אליי וידעתי שלי לא יהיה כוח להתמודד. ירדתי למטה וביקשתי מאימא שלי שתבוא לקחת אותי. הם התקשרו, ניסו לשכנע אותי לחזור, אבל לא חזרתי. אני הלכתי, אבל יש אנשים שגרו שם אפילו 20 שנה. זה שרט אותם כל כך שלא נותרה להם דרך חזרה".