לוסיל קרו מוציאים אלבום חדש. האזנו לו בדרך ההגיונית היחידה
מסוק בטורונטו, וויד בטבלת אקסל ונגיעה יפה של עברית: האלבום החדש של לוסיל קרו הוא בלון ניסוי מוזיקלי, שמגיע אחרי טלטלה קלה. ישבנו למפגש מעושן עם חברי הלהקה וקרטון דונאטס
אני מסתכל על סנופ דוג, הוא מסתכל עלי בחזרה. בהתחשב בכך שאני בסך הכל יושב עם כמה מחברי לוסיל קרו באולפן קטן שמזכיר את בתי ההוביטים מ"שר הטבעות", חלק מקומפלקס האולפנים היפהפה של אולפני ג'אפה ביפו העתיקה, זה טיפה מוזר שסנופ דוג מסתכל עלי. אני לגמרי מודע לכך שסנופ דוג הוא רק תמונה ממוסגרת שניצבת בין המחשב של האולפן לערמת חטיפים חצי אכולים, אבל באותו הרגע, בחדר אפוף עשן, כשצלילי האלבום החדש של לוסיל קרו מתנגנים דרך רמקולים רועמים, אני די בטוח שהוא מניד את ראשו לפי הקצב.
בשנים האחרונות לוסיל קרו (Lucille Crew) שרפו אינספור במות, ועוד לפני, שרפו אפילו יותר עשב. לכן זה רק נשמע לי הגיוני לבלות את סשן ההאזנה לאלבום המתקרב שלהם באווירה ביתית ומעושנת במיוחד. אחרי הכל, מדובר בלהקה שמובילה את המיני פסטיבל השנתי Gettin’ Baked, שמתקיים בכל קיץ בבארבי ומתמקד בחיבור החלומי בין פיצה ומריחואנה. בבית ההוביט החמים שלנו, הפיצה הוחלפה בקופסאות דונאטס מהשואורום, הג'ויינטים הועברו ללא הפסקה וההיפ הופ תובל בהרבה Fאנק, סול וארנ'בי, כמיטב מסורת הסאונד של הלהקה.
"אני לא חושב שאנחנו סטלנים, אנחנו מעשני וויד מתפקדים. אנחנו מנהלים את הלהקה כמו סטארט אפ. אתה תראה אקסלים, קוסינוסים, עניינים"
לאלבום החדש, שייקרא "Slow Burn", הם הגיעו אחרי טלטלה קלה – הראפר הוותיק רבל סאן עזב להרפתקאות מוזיקליות חדשות, וההרכב נאלץ לחפש תחליף ראוי לדמות הדומיננטית שאיבד. למשימה גויס הראפר הניו יורקי רוס אלן, שעבד בעבר עם ההרכב תחת השם Snowflake Black. "אנחנו פשוט מנסים לראות את ההזדמנות בכל שינוי", אומר יוסי עדי, מתופף ההרכב. "ברמה מסויימת זה הישרדותי", ממשיך אותו ישגב דותן, גיטריסט, מפיק והכוח המניע של לוסיל קרו. "זה כמו מים – כשהם פוגעים במשהו הם זורמים סביבו. אז אנחנו באופן אינסטינקטיבי הולכים למקום אחר".
הפנייה למקום אחר הובילה את לוסיל קרו גם לריענון מוזיקלי. האלבום הקרוב הוא סוג של בלון ניסוי: הוא מורכב מתשעה קטעים, חלקם שירים חדשים עם רוס, חלקם עם סאונד אלקטרוני יותר (אל דאגה, הכלים החיים עדיין לגמרי חיים) וחלקם אפילו בעברית, דבר ממנו נמנעה הלהקה עד היום. "הגענו לנקודה שאנחנו מאוד מחבקים גיוון מוזיקלי", מסביר דותן. "הוצאנו אלבום ב־2017, ואז היו שנתיים שבהן הופענו מלא, אבל לא הייתה כל כך יצירה. בתחילת השנה זה פתאום נפתח, כאילו מהשינוי שניער את העלים".
וויד וקוסינוסים
חרף כמות האנשים הגדולה (והמשתנה) בהרכב, ואולי דווקא בגללה, לוסיל קרו היא אחת הלהקות שעובדות הכי קשה בארץ. פסטיבלים בחו"ל, הופעות בבארבי, טורים קטנים, קליפים, אי.פים, אלבומים, שת"פים ומשלוחי דונאטס, הכל בהפקת ההרכב. אולי זאת הסיבה שחברת התעופה הלאומית אל על פנתה אליהם בהצעה לצלם מיני סדרת רשת שמתעדת את הרפתקאותיהם ברחבי טורונטו, קנדה. "הם ראו דברים שלנו ביוטיוב ורצו לעשות משהו בסגנון הזה, עם חתימת הלוסיל קרו", מספר דותן. "דיברנו על לעשות סרטון בטיחות למטוס או אולי קליפ עם המותג שלהם, אבל הציעו לנו אופציה לקדם יעד, והיה להם את טורנטו. לקחנו את רני (גרינשפן, העולה הקנדית מ"הישראליות", מ"ש), שהיא חברה טובה שלנו וגם די ויראלית, וזה היה סופר כיף".
כחצי שעה לתוך הסשן אני כבר מוצא את עצמי עם דונאט ביד. אני חושב שזה הספידי גונזלס, דונאט ממולא בקרם קרמל מלוח, אבל בשלב הזה של המאנצ' זו יכולה להיות באותה המידה סופגניה מקופיקס. אנחנו מאזינים לשיר השלישי באלבום, "This Day", שיצא לפני כ־8 חודשים כסנונית ראשונה בליווי קליפ יפהפה שצולם באותו טיול בטורונטו. האווירה המרחפת של השיר, לצד הפזמון החוזר של הזמר האמריקאי IRO שמסתיים בשורה "Or maybe I’m just high", משתלטת על החדר, אבל אנחנו גולשים לשיחה על הוויד של טורונטו שמגיעה די מהר לאזכור של "תקרית המסוק", כפי שחברי ההרכב קוראים לה.
הקליפ של "This Day" מורכב מסדרת צילומים אוויריים מהממת שצולמה ממסוק, שבדיעבד עלתה לחברי הלהקה ביוקר. פספוס קטן של שורה או מסמך בהתכתבות המיילים עם חברת ההשכרה הובילה לכך שבמקום 3,500 דולר יצא שחברי הלהקה שילמו… רגע, סליחה. דותן עוצר את הסיפור כדי לשכנע אותי לטעום עוגיה של באונטי. בקיצור, יצא שהם אישרו הצעת מחיר גבוהה בכ־6,000 דולר יותר ממה שציפו. נו, לפחות זה היה דולר קנדי, ואני חייב להודות שעוגיית באונטי זה באמת טעים לאללה.
דותן: "אז למעט זה, אני חושב שטורונטו הייתה טייט רצח. בכל שלב בדרך פשוט לא האמנתי שאל על יאשרו את זה. זה היה מוזר, כי למשל ביקשנו בתקציב וויד, אז היינו בטוחים שלמרות שזה חוקי בטורונטו הם לא ילכו על זה. זה היה בתקציב, איזה 200 דולר בקובץ אקסל. אמרנו שזה משהו שאנחנו צריכים. זה חלק מהאירוח, היינו חייבים לוודא שאנחנו מכוסים מהזווית הזו. היינו צוות גדול, איזה 30 אנשים".
עכשיו אני מתחיל לחשוב ש־200 דולר זה מעט מדי.
דותן: "זה היה מסובסד בעיקרון. כל אחד קנה לעצמו".
גל דה פז: "אני קניתי לבדי באיזה 150 דולר. תנו לי את כל מה שיש לכם. אני אוהבת לנסות הרבה סוגים של וויד, זה העניין".
דותן: "כן, גל קנתה איזה 12 גרם, ואנחנו קנינו בערך 20 לכל השאר. היינו שם חמישה ימים ואכלנו כמות ענקית של אוכל מטורף".
למרות הדיבורים על וויד, אתם לא נתפסים בעיניי כסטלנים. למה בעצם?
"אני לא חושב שאנחנו סטלנים, אנחנו מעשני וויד מתפקדים. עזוב, יוסי הוא ד"ר למדעי המחשב, הבחור הזה. אנחנו מנהלים את הלהקה כמו סטארט אפ. אתה תראה אקסלים, יוסי דופק נוסחאות. קוסינוסים, עניינים".
מה הייתה ההופעה שבה הייתם הכי מסטולים?
"אנחנו יכולים לספר על הופעות שונות, אבל יש רק אחת שזה באמת היה קל לראות עלינו – בפרנקפורט. היינו האנשים הכי מסטולים שהם ראו, כי הם באו לאחורי הקלעים ואמרו לנו: 'אתם עולים לבמה בעוד 5 דקות'. ואז חזרנו לדבר בינינו, והתחלנו לעשות איזה גרסת אקפלה לאחד השירים שלנו מאחורי הקלעים, ואיזה עשר דקות אחרי הבחור חוזר ושואל, 'חבר'ה, אתם מתכוונים לעלות?'. היינו כל כך בתוך זה, עד ששכחנו שאנחנו מופיעים. בעיקרון התחלנו את המופע לבדנו".
עדכון תוכנה בעברית
כשהאלבום מגיע לחצי הדרך כבר קשה לעקוב אחרי השיחה, ואני כבר לא יודע אם זה בגלל ריבוי האנשים, מגוון השפות או מאגר הג'ויינטים הבלתי נגמר. לפחות כבר סיימנו את הדונאטס, אני חושב. השיר החמישי, "מדבר", הוא הפעם הראשונה שאני שומע שיר בעברית של לוסיל קרו, כשאת עמדת הפרונטמן המתחלפת תופס הראפר דוד מעיין. כבר שנים שמעיין הוא סוד שמור של קהילת ההיפ הופ הישראלית, ושלושת השירים שלוסיל הקליטו איתו לאלבום הם עוד תזכורת לכך שמדובר בראפר מבריק, חד לשון ורוצח על המיקרופון, ניגוד מוחלט לאדם המכונס עם המשקפיים שיושב איתנו באולפן, מוותר על השאכטות ולא פוצה פה גם אחרי שחברי הלהקה מריעים לו בסיום השיר. אני מתפקס בדיוק מספיק כדי לשאול אותו איך היה לעבוד עם הלהקה. "זה אחרת מאיך שלרוב אני עובד, אבל משהו התחבר", הוא אומר לבסוף. "זה תמיד כיף ומאתגר להיכנס לצורות שונות של עבודה. אני אמנם לא רגיל למסגרת של הלהקה, אבל עם האנשים האלה התחברתי באופן טבעי אז המסגרת פחות שינתה משהו".
כבר שנים שדוד מעיין הוא סוד שמור של קהילת ההיפ הופ הישראלית, ושלושת השירים שלוסיל הקליטו איתו לאלבום הם עוד תזכורת לכך שמדובר בראפר מבריק
כשאני שואל את חברי הלהקה על המעבר לעברית, מסתבר שבראשית הדרך לא הייתה הסכמה גורפת – חלק חשבו שעדיף לדבוק באנגלית, וחלק האמינו שלהקה ישראלית צריכה גם לכתוב בעברית (עדי: "אנחנו חיים פה, ולכתוב בשפה של המקום זה חלק מזה"). המתנגדת העיקרית הייתה גל דה פז, שמסבירה את האנטי: "כשאתה דובר את שפת האם שלך, אתה הרבה יותר ביקורתי כלפי הטקסטים, אז זה מרגיש לי הרבה יותר קשה לכתוב בעברית. אבל דוד עושה את זה מדהים".
דותן: "זה לא שבאנו ואמרנו 'בואו נעשה עברית ולא משנה מה', אבל כשיש לך את הכמיהה הזו, ולדוד יש את היכולות, אנחנו סופר מבסוטים ממה שיצא".
אם אחד מהשירים עם דוד מעיין ישמע מוכר למעריצים, זה משום שהוא בעצם סוג של מאש אפ בין השיר "Mad In Here", שיצא ב־2017, לכמה בתים חדשים של מעיין ופזמון מפציץ שנתן לשיר את שמו, "בוא נרים". הוא מצטרף להקלטות הלייב שסוגרות את האלבום, שמציגות גם הן גרסאות חדשות לשירים המוכרים שלהם, הפעם עם אלן. דותן קורא לזה עדכון תוכנה, אני חושב שזה תכסיס נהדר כדי לעזור לקהל הוותיק להסתגל לשינויים של השנה האחרונה. "זה שירים שמכירים, אבל עם וורסים של רוס, גרסאות חדשות", הוא אומר. "כי זה שיר חדש עכשיו. זה בעיקרון כמו לשמוע רימיקס לשיר שאני אוהב, אבל אני אוהב גם את הרימיקס. זה יצירה חדשה במידה מסויימת".
אלן: "השאלה הייתה איך לצבוע מחדש את השירים. כתבתי מחדש את הוורסים והיו לנו הרבה שיחות על זה בתהליך. כן, אני מאוד שונה מרבל סאן, אז ניסינו להבין איך לא לאבד את ההרגשה של לוסיל קרו, או לפחות את מה שהאלמנט שלו הביא לזה".
דה פז: "זה היה שונה אפילו מבחינת הריקוד. הפלואו שלך כל כך שונה, והייתי רוקדת בדרך מסויימת לפלואו מסויים וליריקס מסויימים, ולא ידעתי איך לרקוד לזה. זה היה מוזר לי שלא הכרתי את הליריקס שאתה שר, וזה לקח לי זמן, אבל עכשיו מרגיש שזה זה".
אתם מופיעים הרבה בחו"ל. איפה הופעתם בשנה האחרונה?
דותן: "הופענו בזיגט בהונגריה. הונגריה? כן, הונגריה. ועשינו בגרמניה טור של שבועיים, מועדונים ופסטיבלים. היה רוסיה השנה? לא נראה לי שהיה. לא, לא היה רוסיה. היה גרמניה בעיקר. שוייץ היה גם איזה אחת".
אתה מבין? זה הבעיה עם וויד. לך תזכור איפה הופעת.
דותן: "אחי, אני מוציא לך פה אקסל, אתה מת. מראה לך בול כמה שקלים הוצאנו על במבה".
האולפן ואנחנו כבר מעושנים היטב עד סוף האלבום. אין לי ספק שזו הדרך הכי טובה להאזין למוזיקה. כשאני סוגר את ההקלטה, דותן פונה לעדי ואומר: "יוסי, תן לבן אדם ג'ויינט רגע. סיימנו לעבוד, עכשיו בואו נתחיל". אני מתלבט אם לטעום מהווייפורייזר של גל, שעד עכשיו עשתה בייביסיטר על ג'ויינט נקי שכולנו חששנו לעשן. כל חברי הלהקה מסכימים שהיא המעשנת הכי חזקה בהרכב. אני לוקח משהו שוקולדי, אין לי כבר מושג מאיזה סוג, ומביט על התמונה של סנופ דוג. בחיי שהפעם חשבתי שראיתי אותו עוטה חיוך של סטלן פצוץ, אבל במחשבה לאחור, נראה לי שהוא פשוט תמיד נראה ככה.
← השקת אלבום בבארבי תל אביב, שני (9.3) 20:30, 65־90 ש"ח
>> האם תל אביב היא העיר המעושנת בעולם? ענו על סקר טיים אאוט העולמי ותעבירו את הבמבה