ירמי שיק בלום ניסה לבלות עד הבוקר בתל אביב. יומן מסע

לא צריך לבלות לילה לבן כדי לדעת שבכל רגע נתון יש ברחובות תל אביב חיים. גם בשעות הכי קשות הם פועמים בחתולי רחוב, בהומלסים שרבים על נייס גאי, במועדוני חשפנות. ובכל זאת שלחנו את ירמי שיק בלום לבלות בלילה הכי סוער של החורף, ובין ערק בכוס חד פעמית בהר ציון לקוק המובטח באלפא בית הוא גילה מה מצפה לכולם בבוקר

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין
13 בדצמבר 2018

Time Out שלחו אותי להעביר לילה לבן באמצע השבוע כדי לבדוק אם תל אביב היא עדיין עיר ללא הפסקה. זה היה בלילה של הסערה הגדולה שלא פסקה שלושה ימים והפיחה חיים בדני רופים ובמהמרים כפייתיים במדד הכנרת. הלילה עשה אותי חולה. אני זקן מדי לחרא הזה. החזקתי ער עד הזריחה, אבל המערכת החיסונית שלי נרדמה כבר בחצות. אני חושב שגם Time Out זקנים מדי לחרא הזה, אחרת הם לא היו שולחים אותי ובכלל לא היו חושבים על אייטם כזה זקן שבו בודקים אם תל אביב היא עדיין עיר ללא הפסקה. הנה ספוילר: תל אביב היא עיר שבכל רגע נתון יש בה חיים. גם אם הם חיים עלובים ועצובים, גם באמצע שבוע, גם כשקר וגשום, קיים קו דק של ערנות שנמתח ומחבר בין קצה הלילה ליום, וגם אם לעתים הוא כמעט שקוף ולא מורגש אין רגע שבו העיר פוסקת מפעימתה. אבל אנחנו כנראה זקנים מדי מכדי לחוות את זה או לא עניים מספיק. ואני לא מדבר על עוני רומנטי של נעורים, אלא על עוני של לקום לעבודה בחושך. הנעורים והעוני נפרדים ומתחלפים ביניהם כמו בסוף משמרת. הצעירים מדדים לביתם כמו זומבים שבורחים מהשמש העולה והעניים קמים לפני הזריחה לסדר את הבלגן שהצטבר ולארגן את העיר הלבנה עבור הצעירים שיקומו בצהריים וילכו לשתות קפה, או להגיש אותו לבורגנים שישנו כל הלילה, כמוני.

22:30־23:30 הקיוסק בסלמה הר ציון

את הערב התחלתי בתדלוק בקיוסק בסלמה פינת הר ציון. יוקר השתייה בעיר לימד אותי להשתכר בקיוסקים. איך שנכנסתי פנימה נפתחו שערי שמים. המוכר בדיוק תלה מטריות מהז'אנר החד פעמי, סימן שמבשר רשמית על תחילת החורף. רכשתי מטרייה בחמישה שקלים ומנת ערק בעשרה שקלים, גם היא בכוס חד פעמית, והתיישבתי בשולחן הכתר פלסטיק. לא הייתה נפש חיה בקיוסק שבדרך כלל שוקק חיים ויוצר כור היתוך של מקומיים, פליטים ועובדים זרים. סיימתי את הערק והתחלתי לעלות את צ'לנוב לכיוון רחוב העלייה. השטח שבין סלמה בדרום, דרך בגין בצפון, צ'לנוב במזרח והעלייה במערב הוא אזור המחיה של הנרקומנים. חלקם פרצופים ידועים בעיר בעיקר מגיחותיהם לבתי הקפה שבהם הם נותנים את ליין קיבוץ הנדבות שלהם, שאני בתגובה עושה את פנטומימת ה"אין עליי מזומן" הידועה ותוהה מתי הם יתחילו לחייב באשראי. בדרך ראיתי כמה מהם רובצים על ספסלים, ראשיהם שמוטים על כתף חבריהם, כמו בזמן טיסה, רק שזו טיסת לואו קוסט של נייס גאי. הם נחים בין קריז לקריז כשעל ברכיהם מונחים גביעי מילקי ריקים שהם מקבלים קבוע בחינם מהמוכר בסופרמרקט בעלייה, גם הוא חבר באחווה, נרקומן לשעבר.

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין

24:00־1:00 הנילוס

פגשתי חבר באלנבי־רוטשילד וצעדנו בהליכה מהירה אל עבר הנילוס. הנילוס הוא הבר של האליטה התרבותית בתל אביב. לאנשים יש נטייה להאמין לנוסטלגיה ולהתמסר אליה, במובן של להשוות את חיי ההווה שלהם לאיזו תבנית מהעבר שבמרחק הזמן הופכת נוסטלגית ומיתית עד שהיא מתקבעת כסמל לימים ההם. במובן הזה הנילוס הוא הכסית של ימינו, רק ש־ב2018 אין אלתרמן שכותב פואמה על מפית, יש שף סלב שמסניף קוקאין ממסך של טלפון. מדי לילה מתכנסת האליטה התרבותית של ימינו בבר הקטן והיוקרתי באלנבי, מרחק פסיעה מאלנבי 40 ומיתר הברים הסליזים, מועדוני החשפניות ופיצוציות הנייס גאי, מיקום שרק מעצים את תחושת הבועה בתוך בועה.

עוד כתבות מעניינות:
אלה האנשים שמסתובבים בתל אביב בשעות הקטנות
העברנו לילה ארוך וסליזי ברחוב אלנבי
לילה עם אלישע, מלך המאנץ' והלב של דרך יפו

השעה הייתה חצות וזיהיתי את רוב היושבים בבר – מי שלא באופן אישי, באופן המצביע על בקיאות יתר במדורי הרכילות. להלן ניימדרופינג: גל שלמדה איתי ביסודי והייתי מאוהב בה והיום היא גרה בצרפת ויש לה שיער קצר ובעל גוי, העיתונאי אורי משגב, הבמאי שמוליק מעוז, הסופר ניר ברעם, שמשון שמשתכר בפנים עם מטרייה פתוחה, הכדורגלן לשעבר אדורם קייסי אליל נעורי ממכבי חיפה המיתולוגית של סוף שנות ה־90 ותחילת ה־2000, ולירי ואביב ששאלו "מה אתם מגיעים עכשיו" וכשעניתי שיש לי לילה שלם להעביר אביב אמרה תכתוב ש"חיי הלילה בתל אביב מתו ועברו לאשקלון", צחקה לי בפנים ויצאה החוצה. החבר ואני קנינו ערק וישבנו בצד, בחוץ. מדי פעם התחיל טפטוף. ב־1:00 המקום כבר התרוקן. החבר פרש ונותרתי עם כוס ערק שלישית ועם גוני הצלמת שהצטרפה וסיפרה שיש מסיבת טכנו באלפאבית.

1:00־2:30 הטמפטיישן

השמים שבו לרעום. התחלנו להדרים באלנבי כשלראשונה שמתי לב לזגוגית של הטמפטיישן, בר ששוכן מטרים מהנילוס. מחלון הראווה ראיתי במת קריוקי מפוארת ועליה שתי בנות ששרות בשיא הרצינות. המקום לא היה מלא, אבל כל הנוכחים הסתכלו עלינו כשנכנסו, לא בחשדנות של מערבון, בלבביות של סוף מחזמר. הבנות ביצעו אבבא במקצועיות ורקדו בכוריאוגרפיה מתואמת. הברמן קרא לנו לשבת, שאלנו אם אפשר לעשן, הוא חייך ואמר "לכו לחדר הסרטן". חדר הסרטן היה אטום, מוקף בזגוגיות שקופות עצומות, עם נישת מעבר לברמן שמזכירה שוחה ממלחמת העולם הראשונה. מחדר הסרטן יכולנו להזמין, הייתה זווית טובה לבמה ושמעו מצוין. זה פתרון פרקטי ונוח שבו זמנית מרגיש כמו אסקייפ רום בתא הזכוכית של אייכמן. הזמנתי לגוני ולי שני צ'ייסרים והברמן המליץ לנו על ארבעה צ'ייסרים ב־50. לקחנו. ברקע התחיל "אחרי כל השנים" של עומר אדם. גוני שאלה אם זה שיר של שלמה ארצי וזה היה מדויק כי ביצע אותו בחור ששר מדהים, עם גון צרידות שלמה ארצית שהבהירה לי כמה באמת עומר אדם הוא היורש של כל הגדולים.

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין

הבנות ממקודם עלו לביצוע מטורף של "כל מה שנשאר" של בוטן מתוק בקרקס וקלטתי שרק אחת מהן באמת שרה, השנייה רק עושה ליפסינק ומעודדת את חברה שלה שמובכת לעלות לבד. זה היה חמוד ורציתי גם לשיר. שאלתי את הברמן איך נרשמים. צריך לכתוב את שם השיר בהודעה לעמוד של הטמפטיישן. כתבתי "בוקר טוב" של עומר אדם ותוך שנייה העמוד ענה לי באימוג'י של בתולת ים עם קעקוע של עוגן. עליתי לשיר ואלי הטמפטיישן העניקו לי במתנה ביצוע מושלם. שילוב של זיוף מינורי ופרפורמנס מכל הלב גרמו לכל הבר לשיר איתי קאבר לשלונסקי שהוסב לשיר הלל לנתב של בזק. זה היה הזמן לפרוש לאלפאבית. השעה הייתה 2:30, בחוץ היה מבול. תפסנו מונית. שאלתי את הנהג אם יש עבודה והוא צעק עליי "אתה רואה מישהו ברחוב? נו, אז איזה עבודה!". הרחובות באמת היו ריקים אבל אני הייתי כבר שיכור מספיק כדי להגיד לו ש"עד שיש גשם אנשים מחפשים להסתגר, הא? תאמין לי לתל אביב אין תשתית לחורף ולישראלים אין תשתית נפשית לבילוי בחורף". הייתי מרוצה מעצמי על האבחנה. הוא ענה לי, "מה אתה מבלבל, רדו עכשיו לפני שתקיא לי במונית".

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין

2:30־5:00 אלפאבית

לאלפאבית יש תשתית לבילוי חורפי. חם וצפוף שם כמו בגיהינום, יש שם תאורה אדומה ועשן כמו בגיהינום, ונערים חטובים בלי חולצה ובנות יפות עם קצת חולצה, כמו בגן עדן. כולם רוקדים וכולם צעירים וזה ישר עייף אותי. התיישבתי עם גוני על ספה לצד מעילים כשמולי גופים נאים נעים בחלל כמו נחשי גומי. גוני נאנחה שהזדקנו ופרשה. לי נשארו שלוש וחצי שעות לזריחה. הייתי חייב סמים. נכנסתי למאניה. הסתובבתי בין תאי השירותים ומלמלתי לאנשים שאני עיתונאי ואני חייב להישאר ער עד הבוקר ואם הם יכולים להזמין אותי לשורה. לא עניין אותי אם זה קוק או קטמין, העיקר להסניף. אין דימוי מדויק יותר לאסקפיזם משימוש בקטמין, שהוא חומר הרדמה של סוסים. אלו פני הדור וכרגע רק רציתי לכסות את הפנים שלי באבקה משל הייתי סופגנייה. אבל אני לא סופגנייה, אני הדוד המוזר של המועדון ואף אחד לא זרם איתי. ניגשתי בריקוד צולע לתיירת שווייצרית שכמעט השתכנעה לתת לי שורה אבל אז אמרה לי שהקוקאין פה יותר יקר מבשווייץ. השעה הייתה אחרי 3. הברמן זיהה אותי מימי האלכוהוליזם שלי והחליט לפנק אותי בשתייה כל הלילה. בתזמון מושלם ראיתי את עומרי שאני מכיר מאולפני הרצליה. לידו רקד בחור שנראה כמו עידן מהיי פייב. זה היה החבר הכי טוב שלו מהיסודי והם באו לחגוג לעומרי יום הולדת 47. נהיינו שלישיית הזקנים של האלפאבית והם באו מצוידים בקוק. נגאלתי. הסנפנו מהרב־קו שלי והתמלאתי חיות. רקדתי איתם וניסיתי להיות הכי משוחרר כשברקע עומרי בלופ של "מה אנחנו עושים עם החיים שלנו? אני פתטי". הרחבה התמלאה וחמש בבוקר הגיע.

צילום: גוני ריסקין
צילום: גוני ריסקין

5:00 הביתה

יצאתי מהאלפא כשהשמים החלו להתבהר לקראת זריחה. העננים היו כבדים אבל לא ירד גשם. צלילות של בוקר החמיאה לרחובות הלחים. חילוף המשמרות העירוני החל. בליינים בודדים דידו לביתם בעוד אריתריאים פרקו ירקות ופירות ממשאית. עובדי הרכבת הקלה הסינים פידלו לכיוון יהודה הלוי. אוטובוסים ריקים חלפו על פניי בעודי פונה מהעלייה ללוינסקי. שם, על יד הקצבייה שוק על ירך, מתחת לפרגולה של חנות נטושה, שכבו שני נרקומנים וישנו. משום מקום הגיע נרקומן שלישי שדפק עליהם צלילת במה וחטף שקית. השניים התעוררו ומתוך אינסטינקט אחד מהם בעט לו בפרצוף והשני הפשיל לו את המכנסיים ושלף מתוכם את השקית. השלישי ניסה לברוח והם גררו אותו לאמצע הכביש הריק. השמש בצבצה בין העננים, המבוגר מביניהם צרח, "אתה לא מתבייש? אני מאכיל אותך, משקה אותך ואתה גונב לי את הנייס?". השלישי יילל, "סליחה אני כל כך מסטול, סליחה", השני הרים אגרוף, רעם אדיר בקע מהשמים ואחריו מבול של טיפות ענקיות. השלושה נטשו את המכות ורצו למחסה מתחת לפרגולה כשהם נצמדים זה לזה. מימינם ראיתי שני חתולי רחוב שמנים, כנראה דיירים בחצר של הקצבייה. הם שכבו מתחת לרכב חונה והסתכלו באדישות מזלזלת על הנרקומנים הרטובים והרועדים. עוד מעט יגיע הקצב ויזרוק לפחים חתיכות שומן ועצמות. עוד מעט ארוחת בוקר.