"למה בחרתי ללמוד רפואה?"

לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל בחודש שעבר, החליטה אולגה להוציא ממגירת השולחן את סיפורה של ד"ר קונסון, דודה של סבתה, בו נמצאת התשובה לשאלה: "למה בחרה ללמוד רפואה?"

8 ביוני 2015

חורף, שנת 1941. רחל, שהייתה אז סטודנטית לרפואה בשנה הרביעית ללימודיה והתנדבה לשרת בצבא האדום כעוזרת רופא, עמדה בפתח בית חולים צבאי. תלתליה השחורים של רחל, בחורה לא גבוהה ורזה, בצבצו מתחת לכובע הצמר של המדים. רחל נכנסה פנימה ולעיניה נגלו עשרות חיילים שוכבים בצפיפות רבה על המיטות בחדרים ובמסדרון. חלקם מעורפלי הכרה, תחבושות הדוקות על פצעיהם הקשים. בסוף המסדרון, מחדר הניתוח בוקעות פקודותיו המהירות והקצרות של המנתח.

רחל נבהלה. היא לא יכלה להביט בפניהם המעוותות מכאב ומסבל של הפצועים. גופה הפך לכבד, ידיה נשמטו היא נשענה על הקיר ודמעות שקטות זלגו על לחיה. לפתע נפתחה דלת חדר הניתוח וממנה יצא המנתח. "זה המטופל הבא", אמרה האחות בעוד היא מצביעה על החייל שהיה פצוע קשה, "הוא הציל את חבריו בשדה הקרב והם ביקשו שתציל לו את הרגליים, דוקטור", הוסיפה האחות. המנתח שלח מבט חטוף על גפיו של החייל: "אין כאן מה להציל, תכינו אותו לניתוח", פסק בהחלטיות. "לא! לא! לא! בבקשה לא, בבקשה לא, תשאירו לי את הרגליים", התחנן החייל. המנתח רכן מעל החייל, נגע בכתפו ואמר: "אני צריך להציל לך את החיים, אין לי ברירה אחרת."

רחל ברחה החוצה. במוחה התרוצצה מחשבה אחת: "אני לא אהיה רופאה". על גבעה מושלגת מול בית החולים, פתחה רחל את התליון שעל צווארה, היא התבוננה בתמונתו של משה ואמרה: "משה אהובי, נכון שאמרת לי, שאני מוכשרת ושכדאי להמשיך ללמוד פסנתר? נכון, שאמרת שנזרוק את הנאצים תוך חמישה חודשים? אני מבטיחה לך שעוד חמישה חודשים אני אחזור הביתה, אלך ללמוד פסנתר ואנחנו ננגן ביחד את סונטה מס' 2 לויולה ולפסנתר של ברהמס." היא לא יכולה הייתה לשער שבעוד חמישה חודשים היא תקבל מכתב על נפילתו בקרב של משה, כגיבור מלחמה. היא לא יכולה הייתה להעלות בדעתה שהמלחמה תסתיים רק כעבור ארבע שנים, במהלכן היא תנוע עם צוות בית חולים השדה לעבר ברלין, תעמוד לצד המנתח בחדר הניתוחים ותציל את חייהם של אלפי חיילים.

במלחמה יפלו 5320 רופאים מהצבא האדום תוך כדי מילוי תפקידם. חלקם נרצחו בידי הנאצים, שרמסו את כללי המלחמה הבינלאומיים וטבחו ברופאים וחלקם נפלו בשבי האויב כי נותרו לצד מיטת מטופליהם ולא נטשו אותם.  במהלך המלחמה הרופאים הצליחו להציל ולשקם 10,5 מיליון חיילים.

אולם, כל זאת יהיה בהמשך. כעת, רחל פסעה חזרה לעבר בית החולים, נחושה בהחלטתה לעזוב את הרפואה. בפתח בית החולים נעצרו שתי משאיות. צעקות והמולה הקיפו את רחל, חובשים ואחיות התרוצצו ופינו פצועים מהמשאיות. דם טרי ניגר על השלג הצח. המנתח מיין את הפצועים לקשים ולקשים יותר. "מי את ומה את עושה כאן?" שאל אותה המנתח. "אני סטודנטית לרפואה, נשלחתי אליך לתפקיד עוזרת רופא", גמגמה רחל. "מה!? אני ביקשתי לשלוח אליי כירורגים ובמקום זה שולחים אליי ילדות קטנות", צעק בקול. הוא רכן לעבר רחל והביט בעיניה בעיניו הטרוטות מחוסר שינה ושאל בעודו מצביע על הפצועים שהגיעו: "את רואה את כל אלה? יש לך חצי דקה להחליט: או שאת נשארת לעזור לי בחדר הניתוח או שתחזרי לעלעל בספרי האנטומיה." בתוך כמה דקות רחל עמדה לצד המנתח, עקבה אחר כל תנועותיו ונשמעת להוראותיו.

אחרי המלחמה רחל הגשימה את חלומה ושבה לספסל הלימודים של בית הספר לרפואה. כשהפכה להיות מנהלת בית חולים נחשב וכשסטודנטים לרפואה הגיעו ללמוד ממנה, הייתה אומרת להם: "תהיו אמפתיים ואנשי מקצוע ברמה גבוהה ותזכרו תמיד שהחיים והבריאות של המטופל בידיים שלכם. הסיפוק הכי גדול הוא לראות את המטופל שלכם משתפר בזכות הטיפול שהענקתם לו." חלומה השני של רחל היה לעלות למדינת ישראל, אך הוא לא התגשם בגלל משטר נורא אחר שהחליט על מסך הברזל ועל איסור יציאה מגבולות ברית המועצות.

הרגשתי שאני רוצה לכתוב את הסיפור לזכרה של ד"ר קונסון אחרי טקס קבלת התעודה על סיום התואר הראשון שלי ברפואה. כשסבתא שלי נכנסה לטקס מילותיה הראשונות היו: "אני מאוד שמחה שאת תהייה רופאה בישראל. לדודתי רחל היו שני חלומות עליהם חלמה עוד בזמנים הקשים של המלחמה והשואה ואת דור ההמשך של המשפחה שמגשימה אותם."