ילדי תל אביב מספרים על הפחד מן הגירוש

מיקה, בתם של שני מהגרי עבודה מהפיליפינים, עומדת לחגוג בת מצווה בעוד חודש. בעוד כמה ימים היא צפויה לסיים את כיתה ו' בבית הספר בלפור בתל אביב, ובמקום לתכנן את חגיגות יום ההולדת שלה או להתכונן למעבר לחטיבה בעירוני א', היא חיה בפחד. "אני כל הזמן במתח. אתמול יצאתי מהבית כי אימא שלי ביקשה ממני לקנות משהו. ראיתי מכונית לבנה כזאת וחשבתי שזה משטרת ההגירה. הם התקרבו אליי ונורא פחדתי. הם סתם שאלו אותי אם אני מכירה איזה רחוב, אבל הייתי ממש בלחץ, הייתי בטוחה שבאו לקחת אותי", היא מספרת. "ההורים שלי מבינים את המצב אז הם מנסים שניזהר כמה שיותר. הם מפחדים מאוד אבל מנסים שאנחנו לא נפחד. עוד לא תפסו אותם, אבל הם כל הזמן מפחדים להיתפס".

הסיבה לפחד שאוחז במיקה ובמשפחתה היא החלטת רשות האוכלוסין וההגירה לגרש עובדות זרות שהגיעו לארץ, הרו וילדו ילדים. מדי קיץ משטרת ההגירה פוצחת במבצעים מן הסוג הזה, שהרי אז תמה ההארכה שמטרתה הייתה לאפשר לתלמידים להשלים את שנת הלימודים. על פי החוק עובדת זרה שיולדת בישראל אינה זכאית לחידוש אשרת העבודה שלה ולכן העובדות שילדו כאן ילדים, רובן התרכזו בתל אביב, ממשיכות לחיות ללא אשרה. בינתיים חלפו השנים ועשרות הילדים שנולדו בישראל נמצאים כבר כמעט בגיל ההתבגרות. הם דוברי עברית כשפת אם, חניכים בתנועות נוער ברחבי תל אביב, תלמידים בבתי הספר השונים. הם פיתחו חלומות, דעות ותקוות לעתיד, ומעל הכל מרחף הפחד מפני גירוש למקום שבו לא ביקרו מעולם.

"כרגע אני מועמד לגירוש ואני צריך להתייצב בבית דגן ב־15.7", מספר לאנס קרוזדה, בן 12 וחצי, תלמיד הגימנסיה הרצליה. "אני מדבר אנגלית ועברית אבל לא אף שפה אחרת. יש מילה פה מילה שם בטגלוג שאני מבין אבל לא הכל. אני יודע שרוצים לגרש ילדים מישראל מאז שאני קטן, בערך עשר שנים, ובכל זאת זה הפתיע אותי. בהתחלה הייתי מפוחד כי לא באמת חשבתי שעושים דברים כאלה. ההורים שלי מדברים איתי ועם אחי הקטן על זה והם מנסים לחזק אותנו, שלא נחשוב על זה יותר מדי. אבל אני לא ממש הצלחתי להתרכז בלימודים בשנה הזאת, זה די הפריע לי".

מיקה וחברה (צילום: שלומי יוסף)

"אני כל הזמן במתח. אתמול יצאתי מהבית כי אימא שלי ביקשה ממני לקנות משהו. ראיתי מכונית לבנה כזאת וחשבתי שזה משטרת ההגירה. הם התקרבו אליי ונורא פחדתי. הם סתם שאלו אותי אם אני מכירה איזה רחוב, אבל הייתי ממש בלחץ, הייתי בטוחה שבאו לקחת אותי"

גם מייקל איצ'בריה בן ה־12 מספר איך הפחד מפני גירוש אפשרי התחלף בהתבגרות מואצת והזנחה של הלימודים והעיסוקים של גיל הנעורים: "מאז שתפסו את אימא שלי בחודש מרץ הבנתי שרוצים לגרש אותנו. מפני שיש לה ילדים קטנים מחתימים אותה על טופס שהיא תצא מרצונה ב־15.7. הייתי בהלם, בקושי הלכתי לשחק כדורסל. נשארתי עם אימא שלי ותמכתי בה ואמרתי לה שלא תפחד כי כאן אני נולדתי ואני ישראלי. יש לי אחות בת 18 בפיליפינים שרוצה שנעבור לשם, ואנחנו רוצים לבקר אבל אנחנו לא יכולים, כי ברגע שנצא לא נוכל לחזור לארץ. אני חושש שאני לא אחיה פה בישראל ומפחד שאני אלך לארץ שאני לא מכיר ולא הייתי שם ואפילו קפצתי לבקר", הוא מספר. "אני תלמיד טוב, אני אוהב מתמטיקה ואנגלית ואני גם טוב בזה", הוא מספר על חייו בישראל. אני רץ מלא ושוחה, חניך בצופים בשבט איתן. הייתי רוצה להתחרות באולימפיאדה".

יסמין בת ה־13, לעומתם, בטוחה שהצו לא יגיע אליה. היא נולדה בישראל להורים שחיים במדינה זה 17 שנה. לטענתה, רק מי שקיבל צו להתייצבות ב־15.7 יגורש, ומי שיצליח לחמוק ולא ייתפס יוכל להישאר כאן למרות החוק. עם זאת גם היא מבינה שהגירוש הוא אפשרות שעליה לחשוש מפניה. "יש כל הזמן פחד שאם נטייל או נלך לקניון, ברגע שנרד מהאוטובוס הם יתפסו אותנו. אני בזמן האחרון הולכת פחות בחוץ. פעם בהרבה זמן אנחנו יוצאים החוצה ונזהרים. כל שוטר שאני רואה מבהיל אותי. לפני חודש הייתי עם חברים שלי מחוץ לבית הספר, חלק פיליפינים וחלק לא. עמדנו ללכת לאכול יחד ואז ראינו שני שוטרים שהולכים לכיוון שלנו. ניסינו לא לעשות יותר מדי בלגן והחלטנו ללכת לכיוון ההפוך ופתאום ראינו שהם שוב מאחורינו. בסוף נכנסנו חזרה לבית ספר ולתוך הכיתות. ראינו שהם נכנסו לתוך בית הספר והם לא מצאו אותנו, אז הם יצאו החוצה", היא מספרת. גם היא, כמו לאנס, מייקל ומיקה, פיתחה חיים נורמטיביים כשאר בני גילה התל אביביים. "התרגלתי לשפה, לחגים, לשירים. אני לא רוצה להתחיל מחדש בסביבה שאני לא מכירה, אני רוצה להישאר כאן בארץ. אני גם בקושי מדברת את השפה ואני לא אתחבר לילדים שם. כל החברים שלי מהכיתה חוששים שאני אעזוב, אני מרגישה ישראלית לגמרי", היא מוסיפה.

לאנס, מיקה ומייקל (צילום: שלומי יוסף)

"יש כל הזמן פחד שאם נטייל או נלך לקניון, ברגע שנרד מהאוטובוס הם יתפסו אותנו. אני בזמן האחרון הולכת פחות בחוץ. פעם בהרבה זמן אנחנו יוצאים החוצה ונזהרים. כל שוטר שאני רואה מבהיל אותי"

בינתיים יצאו ביום שני (24.6) חבריהם של עשרות הילדים והילדות להפגנה בכיכר הבימה. ברחבי העיר התגייסו מורים, הורים ותלמידים. "פתאום הבנו שישנו בעמידה, לא האמנו באמת שזה יקרה. לא חשבנו שבאמת יוציאו ילדים מבתי הספר ויגרשו אותם מפה", אומרת תמר בן ישי מהנהגת ההורים של בית הספר בלפור. "כולנו כבר התגייסנו למאבק הזה בעבר, כבר היינו בסרט הזה וחשבנו שזהו זה נגמר. בעקבות הצווים שהתקבלו בחודש האחרון חברנו לארגון UCI והצטרפנו להפגנה. אנחנו לא מעוניינים לשנות את החוק, אנחנו מקבלים את זה שיש מדיניות הגירה אבל יש מקום להחרגה גם בתוך מסגרת החוק ויש כל הסיבות שבעולם לעשות את ההחרגה הזאת. מדובר בילדים שנמצאים שנים בתוך המסגרות החינוכיות, ובסך הכל מדובר על כמה עשרות ילדים ולא יותר".

"אני מרגיש די מפוחד, אבל נמשיך להלחם עד שנשיג את המטרה. החברים שלי מתגייסים לזה, הם מגיעים לכל ההפגנות, עוזרים לי מלא", מספר לאנס בן ה־12 וחצי. "ישראל זה בית, אני גדלתי פה, נולדתי פה. אני לא רואה שום סיבה שיגרשו אותי מפה. אני גם הייתי רוצה להתגייס לצבא, אני חושב שאם אטוס לפיליפינים אני לא אוכל יותר לחלום, לפתח את העתיד שלי, כי ההורים שלי מגיעים ממקום רחוק מעיר גדולה, יישוב קטן. אין שם עתיד. ככה אני רואה את זה. אני רוצה להיות שחקן מקצועי ב־NBA, שחקן כדורסל. שיחקתי בהפועל תל אביב ובמכבי תל אביב, קיבלו אותי להרבה קבוצות, אני לא אשווץ אבל אני שחקן טוב והייתי רוצה לשחק בנבחרת ישראל, לייצג את המדינה שלנו".