"מונולוגים מהואגינה" זו כבר לא הצגה מהפכנית. אבל היא עדיין מהנה

כשהמונולוגים יצאו מהוואגינה לאוויר העולם ב-1996, היה להם אימפקט עולמי גדול. מבקר התאטרון של "הניו יורק טיימס", למשל, הכריז שהמחזה מאת איב אנסלר הוא "כנראה היצירה החשובה ביותר בתיאטרון הפוליטי של העשור האחרון", וב-2018 אותו עיתון כלל את "מונולוגים מהוואגינה" – שנכתב בעקבות שיחות עם 200 נשים על סקס, יחסים ואלימות נגד נשים – ברשימת 25 המחזות האמריקאים הטובים ביותר בשלושים השנים האחרונות.

לישראל המונולוגים הגיעו רק בסוף שנת 2000, והוגשו לקהל על ידי כוכבות במה כגילה אלמגור, עידית טפרסון ואיילת זורר. ההפקה של תאטרון הבימה זכתה להצלחה גדולה, גם בשל הסקרנות שעוררה ההזדמנות לשמוע את הדיווה אלמגור עושה קולות של סקס. היו גם צופים שהזדעזעו עד עמקי נשמתם.

כן, זה עובד גם ב-2023. מתוך "מונולוגים מהואגינה" בתיאטרון הספריה (צילום: שמחה ברבירו)

לא ראיתי את ההפקה ההיא, אך כשקיבלתי הזמנה לראות את "מונולוגים מהוואגינה" בתאטרון הספריה שברמת גן, תהיתי איך הטקסטים יישמעו מהצד הזה של הארווי ווינסטין. מצד אחד, דווקא בעידן MeToo ההצגה ממשיכה להיות רלוונטית מעצם כך שהיא מזמינה לנשים לשוב ולקחת בעלות על ההנאה שלהן מסקס ולשחרר את המלה "כוס" מפיהן של גברים מטרידים. מצד שני, היחס לאונס באחד המונולוגים מעורר תהייה (אחת הדמויות מספרת בקצרה שנאנסה בילדותה על ידי גבר, ומיד עוברת לתאר חוויה מינית חיובית שחוותה בנעוריה בחברת אישה בוגרת) והשחקניות עצמן חשו צורך להתייחס למודעות החדשה של העידן הנוכחי. לכן בסוף ההצגה, אחרי מחיאות הכפיים הראשוניות, הן פונות אל הקהל ואומרות שכתבו עוד מונולוג. בטקסט הזה, שמוגש על ידי כולן יחד, הן מדברות על פגישתן עם הטרדות מיניות במרחב הציבורי, ומסיימות ב"אני מפחדת", שנאמר על ידי כל אחת בנפרד. וכך, במקום לשלוח את הצופים הביתה עם צחוק משחרר, הן מחטיפות לנו בוקס מכוון היטב.

יש לציין שאנסלר עצמה הוסיפה במהלך השנים מונולוגים תואמי תקופה. כך, למשל, ב-2003 היא כתבה מונולוג בשם "מתחת לבורקה" בגלל האירועים באפגניסטן, וב-2004 היא הוסיפה מונולוג של טרנסג'נדרית. באוניברסיטאות שונות בארה"ב נהוג להעלות את המחזה מדי שנה במסגרת אירועי V-day, אבל בשנים האחרונות חלק מההפקות המתוכננות בוטלו, ואחרות הכניסו שינויים, בשל הטענה שהזיהוי של אישה עם הנרתיק שלה, שמתנוסס בכותרת של המחזה, מנציח את הבינאריות המגדרית.

וכך זה נראה במקור:

בכל אופן, בהפקה הנוכחית בבימויה של ליאת פישמן לני משתתפות חמש שחקניות צעירות ומוכשרות, כולן בוגרות טריות של בית הספר לאומנויות הבמה בית צבי. החמש מתכנסות בתוך תפאורה של פאב, ומעצבות בחן שלל דמויות מתחלפות, המשתפות את הצופים בזכרונות ובהתחבטויות סביב הכוס שלהן. חלקן מספרות על חוויות טובות של גילוי עצמי, אחרות על חוויות קשות, או עצובות (עלמה שילון מגלמת אישה זקנה שמספרת שכמעט שכבה פעם אחת עם מישהו). יש מונולוגים פיוטיים, ויש מונולוגים קומיים, והתרגום הקולח של שלומי מושקוביץ מעביר את הגוונים השונים של החוויה.

היום המחזה כבר אינו נחווה כמהפכני, ולא כל המונולוגים קולעים באותה מידה, אבל הוא עדיין מבדר בהחלט. אחד משיאיו המשעשעים של הערב הוא הרגע שבו ליהיא פרץ מדגימה בכישרון מתפרץ סוגים שונים של אורגזמה. זה פשוט ואפקטיבי, והרבה יותר מפורט ומגוון מהסצנה הזכורה ההיא של מג ריאן במעדניה של כץ ב"כשהארי פגש את סאלי", וזה אף פעם לא מתיישן.

מונולוגים מהואגינה, תאטרון הספריה, רמת גן. בשלב זה ההצגה מתוכננת לרוץ עד ה-6.2. פרטים וכרטיסים כאן