במועדון התיאטרון גיליתי מי אני. כעת הוא אפילו לא יזכה להלוויה ראויה
הגעתי אליו ממש במקרה בגיל 15 ומצאתי בו זהות, ייעוד וקהילה. במקום רייב הפרידה הראוי לו, הפוליטיקאים (ובהם חולדאי) יעדיפו להזניח אותו ואותנו כדי להיאבק על עתידם
סגירת הדלתות של מועדון התיאטרון היא נקודת ציון היסטורית לזירת הלילה הקורסת של העיר תל אביב-יפו ושל הקהילה הגאה בישראל. הסרתו של מועדון שהפך למוסד ממפת הבילויים של העיר, שקולה למותו של כוכב צמרת, המשאיר אחריו משפחה, חלל ריק ושקט כואב. כמו בפרידות מגיבורים, ראוי היה שנזכה בהזדמנות לפרידה אחרונה מהסיפור שיכונה החל מעתה: "התיאטרון, זכרו לברכה". לבעלים ולמפיקים, לתקליטנים ולברמנים, ליח"צנים ולעשרות אלפי הבליינים שמורה הזכות להקדיש לענק התרבות את תנועות הריקוד האחרונות, מול דלתות הארון הפתוח שיוצב בשדרות ירושלים. סגירתו של מועדון התיאטרון חותמת גם אצלי סיפור אישי.
במועדון התיאטרון גיליתי את עצמי. מצאתי שם זהות, ייעוד וקהילה. נחשפתי שם לדיוקה של אמנות הגורל, בסיפור שהחל בסילבסטר שנת 2001. הייתי בן 15, אבל הרגשתי גדול יותר. יחד עם שתי ידידות מהיסודי, עליתי על קו 149 בכפר סבא, בתחנה של הקניון. ירדנו במעלה רחוב קינג ג'ורג' הסוען. על אלנבי חלפנו בין פתחי ברים ומועדונים בניסיון להצטרף לספירה לאחור. נעצרנו במידיות בכל הדלתות. שוטטות רנדומלית בניסיון למצוא סלקטור רחמן, הביאה אותנו לרחוב נחלת בנימין. שם, ביד המקרה, הכרתי את מדרכות הרחוב שיהיו לי לבית בשנים שעתידות לבוא. שני גברים שצעדו לפנינו הפילו שטר מהכיס. בהחלטה של רגע, התקדמתי בזריזות, והשבתי להם את האבידה. הם בתמורה, הבטיחו להכניס אותנו למסיבה.
ירדנו ממונית שהם הזמינו עבורינו, בכתובת שאותה סיפקו ולפנינו נחשפו מראות שלא ראינו לעולם. דראגיסטיות שנראו לי בגובה של צמרות העצים, עטופות בנוצות שנראו לי כמו מגוון ציפורים. עשרות בנים חטובים בגופיות ומכנסיים צמודים. צחקוקים, עישונים והרבה בגדים צבעוניים. האישונים התרחבו והראש הסתובב לכל הכיוונים. לפני שהספקנו להבהל ולהתקפל, הגברברים הופיעו מההמון, העניקו לי חבילה של גלויות והנחו אותי לעקוב אחריהם. "בכניסה תצהיר בביטחון: יחצ"ן". התרגיל עבד בלי תקלות, ואפילו הידידות מסופחות. עם חבילה של הזמנות למסיבה גאה בידיי, נכנסתי למסיבה הגאה הראשונה בחיי. שנים חלפו עד שצחק הגורל והתחפושת הזמנית הפכה לתפקיד ראשי בחיי.
עופר ניסים מתקלט במועדון ב-1981:
באותה מסיבה ראשונה ניגש אלי בחור מוכר, שהתברר כתלמיד בשכבה שלי. ניסיתי להסביר לו איך הגעתי לכאן בטעות, והוא חייך. בהמשך הוא היה לבן זוגי הראשון. במועדון התיאטרון גיליתי את הקהילה. הכרתי לראשונה פרצופים שחלקם הפכו לנוף החיים שלי, כבר שני עשורים. במועדון התיאטרון למדתי לרקוד. למדתי את כוחה של הרחבה, הכרתי את חוקי התנועה. למדתי איך רוקדים עם רקדנים יחידניים, עם זוגות ובמעגלים. בתיאטרון למדתי לרקוד ופשוט לא רציתי להפסיק. זכורות לי במיוחד המסיבות שהסתיימו בעוד שאני רוקד לאור הפלורסנטים. בכניסה לתיאטרון למדתי להידחף בתור, להתחנף לסלקטור ולזייף תעודות זהות. בדרך לתיאטרון למדתי לשים שחור בעיניים ובהפסקות בין סשן לסשן, למדתי להעביר חותמות.
בדרך לסגר שלישי: רגע המבחן של תל אביב ושל חולדאי
ברגע האחרון: בוטל מופע המחאה הענק ברחבת המוזיאון
בשיחה שהתקיימה בסלון הערב, עם בן זוגי וכמה שכנים-חברים, עלו עוד ועוד סיפורים. לכל אחד היה זיכרון, מתוק וצורב, מרגש ומהפנט. היו גם סיפורים שהותירו צלקות. אבל צלקות מהסוג שמספרים עליהן עם חיוך רחב ובעיניים מנצנצות. התיאטרון היה עולם עבורנו. תרבות בילוי ומפגש, שיצרה מעגלים עצומים של היכרויות וקשרים. הסכמנו בינינו, כי טוב היה שבתיאטרון גם תמיד אכלס מאבטח את השירותים. הם גם היו תמיד נקיים ומוארים. בתיאטרון אמנם נחצו גבולות, אך בזיכרוני, הם נחצו בעדינות, בזהירות ובבטיחות. המועדון הצליח לשמור על מעמדו מבלי לוותר על האחריות הנלווית לביצוע משימתו. מועדון התיאטרון היה במה להופעות של גדולי האמנים בישראל, חלקם מוכרים לכולנו, וחלקם מוכרים רק לעצמם.
בעוד מספר ימים תסתיים השנה המוזרה ביותר שידענו. שנה ששברה את כל החוקים והמוסכמות. שנה שהוכיחה כי חומת הטירוף וההיגיון אשר הפרידה בין העולם החיצוני של שדרות ירושלים, לעולמו הפנימי של מועדון התיאטרון, קרסה. הקריסה מפחידה ומאיימת, וההודעה על כיבוי אורות התיאטרון עצובה. אלא שנפילת החומה, סגירת המועדון וסיום שנת 2020 נושאות איתן גם בשורה. בעולם החדש שנבקש לעצמנו, מחר מכריזה העירייה, כמובן גם בשיתוף האגודה, על קיומו של רייב הפרידה. ראש העיר יספיד את המוסד ההיסטורי שכמעט וכיסה את כל שנות כהונותיו. דנה ועופרה יניחו זרים צבעוניים ואוחובסקי יברך בקדיש. האירוע יתקיים באוויר הפתוח, בכפוף להנחיות, ובהתאם להגבלות. בעולם בו אנחנו חיים, נותרנו רק עם ההנחיות וההגבלות. ראש הממשלה מזניח אותנו בכדי להיאבק על עתידו הפוליטי וראש העירייה שלנו, עושה בדיוק את אותו הדבר.
שתהיה נשמתו של מועדון התיאטרון, צרורה בריקוד החיים.
הכותב הוא יו"ר חטיבת הלילה בלשכת המסחר