למה קומדיה של נטפליקס מצדיקה את טבח שבעה באוקטובר? זה מורכב

תרגישו כמו בבית. "מו" בפלסטין (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
תרגישו כמו בבית. "מו" בפלסטין (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

מו עמר, הקומיקאי הפלסטיני-אמריקאי, מציג עונה שנייה של "מו" שמביאה אותו בסיומה לישראל. לאורך פרק הסיום אנחנו רואים באופן הכי ישיר את הדרך בה עמר רואה את הדיכוי של הפלסטינים בידי צה"ל והישראלים. על המטוס חזרה לארצות הברית הוא עולה ב-6 באוקטובר, מתעלם מהטבח ומצדיק אותו בו זמנית

2 בפברואר 2025

כשראיתי את העונה הראשונה של "מו", חשבתי שזאת עוד קומדיה חיובית וחמודה שבה שום דבר לא באמת משתבש. הסדרה עוקבת אחר קומיקאי פלסטיני באמריקה, הייתה חביבה מאוד בשני הפרקים הראשונים שלה, ולמרות זאת השתעממתי מאוד מהר והפסקתי לצפות. כשגיליתי שהעונה השנייה מגיעה, חשבתי על הסדרה באור אחר והסתקרנתי לשמוע מה יש למוחמד "מו" עמר, יוצר הסדרה הפלסטיני-אמריקאי והשחקן הראשי שלה, להגיד בתקופה הזאת. אז כן, התחלתי מחדש וגיליתי שכמו במזרח התיכון, הסדרה הזאת הרבה יותר מורכבת ממה שחשבתי. 

>> יחסי חוץ: איך נראים הפוליטיקאים של ישראל בעדשה של הוליווד
>> השמש זורחת בטלוויזיה: 26 סדרות חדשות שתצטרכו לראות בפברואר

"מו" היא סדרה על חוויית הפליטות של מו, פלסטיני-אמריקאי שאף מדינה לא מכירה בו וסכנת הגירוש מרחפת מעל ראשו. בסוף העונה הקודמת זה מסתבך כשהוא מגיע בטעות למקסיקו ויוצא מגבולות ארצות הברית בזמן שהוא בתהליך לבקשת מקלט. בעונה השנייה מו מנסה למצוא את עצמו, אחרי שהוא ובת זוגו הנוצריה מריה נפרדו, משוטט מבית לבית ומנסה לעמוד על הרגליים מבלי שיעיפו אותו. היא מתחילה במסע די משוגע של מו בדרכו חזרה לארצות הברית. במקסיקו הוא בנה את עצמו מחדש, ובפרק השלישי הוא מגיע לארצות הברית כשהוא בנקודת השפל של חייו, אחרי שהות במתקן כליאה של המהגרים במקסיקו. בזמן שהותו במקסיקו מריה הספיקה כבר להתחיל לצאת עם שף ישראלי בשם גיא שפתח מסעדה ביוסטון. בנקודה הזאת העונה השנייה התחילה באמת.

"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הסכסוך הישראלי-פלסטיני תמיד היה נוכח ב"מו", אבל ברקע. לאורך כל העונה השנייה הנושא הזה מקבל עוד מקום בקדמת הבמה, בין אם זה בויכוח של מו עם שגריר ארה"ב במקסיקו על המהות של המילה "סכסוך" ובין אם מדובר באמו שלאורך כל העונה מתארת את הפשעים האיומים שהמתנחלים מבצעים ביהודה ושומרון, פשעים שאנחנו רואים בחדשות. היא מזכירה את ג'נין ושכם ורמאללה וחווארה ואנחנו אפילו מקבלים ביקור מפתיע בישראל בסוף העונה.

פרק הסיום של "מו" מתרחש בישראל, ואם להיות ספציפיים יותר – בשטחים הכבושים. ואם להיות אפילו יותר ספציפיים – מו עולה על המטוס בחזרה לארה"ב בתאריך 06 באוקטובר, רגע לפני הטבח. לאורך כל פרק הסיום אנחנו רואים באופן הכי ישיר את הדרך בה מו רואה את ההתנהגות של צה"ל והישראלים לפלסטינים חסרי הישע. עצם העובדה שהדבר הזה קורה רגע לפני שבעה באוקטובר מייצר כביכול הצדקה לטבח הנורא.

"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

אני רחוק מלהיות איש ימין, אני מאמין שהכיבוש הוא דבר שקיים, אני מתנגד להתנחלויות מעבר לקו הירוק ואני מזדעזע מפעילויות תג המחיר והפוגרומים שנערי הגבעות מבצעים באוכלוסיה הערבית שם, כולל את כריתת עצי הזית והתקיפות האקראיות – אבל שום דבר מזה לא מצדיק רצח של 1,500 ישראלים, שום דבר מזה לא מצדיק רצח ישראלים שיצאו למסיבת טבע ובטח לא רצח של תינוקות וילדים. המתקפה הנוראית של חמאס לא פתרה את הכיבוש ולא הביאה לסיום הסבל של העם הפלסטיני. היא כן הובילה למחיקה של שכונות שלמות ברחבי הרצועה ולהרג של המון פלסטינים.

הצעד הראשון והכי הכרחי בפתרון הסכסוך הוא לא עוד הרג, אלא הכרה של שני הצדדים אחד בשני, המציאות מורכבת, ויש לנו כאן שני עמים שצריכים להבין איך הם חיים על האדמה הזאת מבלי שהם רוצחים אחד את השני בלופ אינסופי. והדבר האבסורדי ביותר הוא ששני הצדדים כל כך מזכירים אחד את השני. בעונה השנייה של "מו" הבנתי כמה האמא של מו, יוסרה, מזכירה לי את אמא שלי, את השולחן הפתוח לרווחה עם כל הסלטים, את העצבים שלה, את הלב הרחב שלה. כשראיתי את "מו" חוצה את הנהר בחזרה לארץ המובטחת, ארה"ב, ראיתי את חציית ים סוף. כשמו מדבר על הדיכוי שהעם שלו עובר – אני חושב על הדיכוי שהעם היהודי עבר ועדיין עובר. אנחנו דומים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

זאת העונה האחרונה של "מו", ולמען האמת הייתי רוצה עונה שלישית. במקום סיום העונה השנייה שמצדיק את הטבח שביצע החמאס, הייתי רוצה עונה שבה מו נוסע לחיפה וליפו ופוגש ישראלים וערבים שחיים בשלום זה עם זה (לרוב). יכולה להיות לו ביקורת גם על זה, אבל לפחות היא תהיה מבוססת על הכרה בצד השני ולא בהתעלמות מוחלטת. אם מסתכלים על "מו" כיצירה שלמה יש לה חשיבות רבה: זאת כנראה הסדרה הראשונה בארה"ב שמציגה גיבור פלסטיני-אמריקאי והיא מדברת על חוויית הפליטות באופן מורכב בדרך ייחודית ומעניינת. הייתי רוצה שהוא יתייחס לסכסוך באותו האופן, כי המציאות מורכבת, אבל אי אפשר להתעלם מהאסון הכי גדול שקרה לעם היהודי מאז השואה ובאותה נשימה להצדיק אותו, כי כמו שביאליק כתב בשירו "על השחיטה": "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן".

"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)
"מו" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

למרות כל הביקורת, עדיין כדאי לצפות ב"מו", ולו רק כדי שלא תהיו כמו מוחמד עמר ותכירו בכך שיש צד שני. אנחנו כבר לא במקום שבו אנחנו יכולים להתעלם מזה או לשמור על הסטטוס קוו. הצעד הראשון הוא לשמוע ולהקשיב. זאת צפייה מורכבת יותר ממה שהיא צריכה להיות, במיוחד בתור ישראלים בתקופה הזאת, אבל אנחנו חייבים לראות גם אותו, במיוחד אם יש לנו מה להגיד על זה. כל עוד לא נכיר בכך שקיים צד שני בין אם נרצה או לא ושבסופו של דבר אנחנו נצטרך למצוא את הדרך לחיות לצידו, וכל עוד הצד הפלסטיני לא יהיה מוכן להכיר בכאב הישראלי, מעגל הדמים רק ימשיך.
>> "מו" // Mo // עכשיו בנטפליקס