עשרות אלפי בליינים השמיעו קול. האם מישהו הקשיב?

20 שנה עברו מאז ההפגנה המכוננת בככר רבין ״תנו צ׳אנס לטראנס״. הייתי אז נאיבית בת 20 והאמנתי שאנחנו עושים שינוי אמיתי בעולם. 20 שנה עברו מאז. 20 שנה בהן האמנתי שעל הזכות הכל כך בסיסית הזאת שלנו – לרקוד – כבר לא נצטרך להילחם יותר. כי בכל זאת, ישראל הפכה בשני העשורים האחרונים למעצמה בתעשיית המוזיקה האלקטרונית בעולם, תוך שהיא מייצאת אינספור כשרונות מהטראנס, הטכנו, ההאוס, הדאונטמפו, האינדי ומה שביניהם, ומייבאת מותגים אלקטרוניים בינלאומיים, את האמנים הגדולים בעולם וכמובן תיירות מועדונים ופסטיבלים. סיבות נהדרות להבין שמדובר באחד מענפי התרבות היותר מוצלחים שלנו, כזה ששווה להעביר אליו גם תקציבי תרבות ולפתח אותו, כפי שעושים במדינות נאורות. 20 שנה עברו אבל את העובדה שמדובר בנכס התרבותי הגדול ביותר שיש לנו כאן, ושצריך לעבוד איתו ולא נגדו, לא השכילו להפנים ברשויות.

מסתבר שאנחנו ממש לא פרוגרסיבים כמו שחשבנו. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שכל כך הרבה שנים אחרי המרד הגדול אנחנו עדיין מוצאים את עצמנו בדיוק באותו מקום ובאותה כיכר, נלחמים על אותו דבר? נתקענו בלופ? בהחלט. אבל לצערי זה ממש לא הלופ שהיינו רוצים להיתקע עליו.

מחאת חופש התרבות בכיכר רבין. צילום: דין אהרוני רולנד

אמש (חמישי) בכיכר רבין היה סופר מרגש, אין מה לומר. כי תכלס מה יותר כיף בעולם מלראות את כיכר רבין מלאה בעשרות אלפי רייברים מכל הסוגים ובכל הגילאים, ומה יותר מעיף את המוח ומעורר השראה ותקווה מלנגן להמוני אדם יפים ונהדרים בכיכר העיר המרכזית? אין הרבה דברים שמשתווים לזה. אבל לצערי הרב נראה לי שדבר כזה יתאפשר רק במדינת תל אביב, הליברלית, החופשית, התרבותית וחובבת החגיגות. קשה לי להאמין שמישהו בממשלה הנוכחית (יש כזאת?) סופר אותנו, קשה לי להאמין שבמשטרה שמתפקדת ללא מפכ״ל וללא מדיניות ארוכת טווח, יהיה מי שייקח את הסיפור ברצינות ויעבוד עם מפיקי הפסטיבלים והמסיבות על מנת להגיע לסטטוס קוו שיאפשר את קיום האירועים במקביל לשמירת הביטחון האישי של הבליינים וזאת מבלי לסרס את המפיקים עם דרישות מוגזמות ובלתי אפשריות. הלוואי ואתבדה.

אז נכון, אנחנו לא אירופה, וגם לא ארצות הברית, ואין לנו את המרחבים העצומים של הטבע והחללים האורבניים שיש להם. אנחנו חיים במקום קטן, לחוץ, עצבני, חם ולח, אנחנו מלאים בפרדוקסים חברתיים, דתיים, עדתיים, מגדריים ומה לא, אבל אם יש דבר אחד שרוב הצעירים (וכשאני אומרת צעירים אני מתכוונת לגילאי 16-60 לפחות) מסכימים עליו, זו העובדה שהם רוצים לרקוד בשקט, להוציא את כל תסכולי היומיום, הלחצים, החרדות, הדכאון ושאר הרגשות הלא מעובדים, החוצה דרך חיבור של הגוף למוזיקה אלקטרונית ואם אפשר אז שיהיה בטבע, באוויר הפתוח, שם אפשר להתחבר גם לאדמה ולשמיים ולהרגיש לכמה רגעים ששווה לחיות על הכדור הזה ושעוד לא אבדה תקוותנו.