יש הרבה סיבות להפגין. שום דבר לא קריטי כמו החזרת החטופים מיד
הערב ב-18:30 תצא מכיכר דיזנגוף צעדת ענק של מחאת הנשים למען החזרת החטופים. סתיו ארנון, ממארגנות המחאה, קוראת לציבור להצטרף: "אין מאבק חשוב יותר על דמותה של המדינה הזו. במדינה שבה אנשים יכולים פשוט להיחטף ואיש לא יחזיר אותם - לא נוכל לחיות. אף אחד מאיתנו" // טור דעה
אני מתעוררת כל לילה, באמצע הלילה, כועסת.
לא יכולה להאמין שהזמן עובר, כבר למעלה מחמישה חודשים, ו-134 חטופים וחטופות עוד שם. איך אפשר לישון כשבמציאות המטורפת שהיא החיים שלנו פה, הממשלה והקבינט עושים כל דבר אחר שהוא לא החזרתם הביתה, מיד, של אזרחים ואזרחיות המדינה שנחטפו בבוקר אחד מהבתים שלהם.
>> זוכרים שנלחמתם על הדמוקרטיה? משטרת בן גביר מוסרת שהפסדתם
>> עוד יריקה בפרצוף של הציבור הליברלי. והיא עלולה להיות קטלנית
אני מתעוררת במועקה נוראית במחשבה על המשפחות שלהם, שאין להן אפילו רגע לשקוע בתהומות הייאוש והאימה ואופל הדמיון, כי הן במאבק בלתי פוסק על החיים של האהובים והאהובות שלהם. אני מדמיינת את האמהות והאבות נאבקים בכוח משיכה לילדיהם שהוא מהות הקיום האנושי. עוצרים את גופם ואת נפשם מללכת לשם ולקחת אותן. כמה פעמים שמענו אותם זועקים "הייתי עושה הכל – שיקחו אותי במקומם". אי אפשר לישון.
כבר 160 ימים שצעירות וצעירים, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים נמקים בשבי. הממשלה והקבינט ממסמסים ומורחים, עסוקים בדברים אחרים שהם לא אך ורק החזרתם של החטופות והחטופים. בכל שעה שעוברת הם מפרים את ההבטחה הראשונה של מדינה לאזרחיה – לספק להם ביטחון.
"אחד מהערכים הבסיסיים והמרכזיים ביותר של החברה הישראלית הוא המשפחה. כשאנחנו מסכימים למצב בו הורים מתחננים על חיי ילדיהם, אנחנו מאפשרים את כרסום הליבה של התרבות והחברה והנשמה שלנו"
ובחלוף יותר מחמישה חודשים, נראה שגם אנחנו, הציבור, התחלנו לעסוק בבעיות אחרות. מחאות המשפחות מידלדלת, השיח הציבורי מתפרס לכל עבר ונראה שהזעם, שהיה כה קשה לעורר פה מאז ה-7 באוקטובר, מנותב עכשיו לעניינים אחרים. יש במדינה כרגע אלף נושאים בוערים, התקציב, השוויון בנטל, קריאות לבחירות. אבל אין נושא אחד שהוא דחוף, בהול וקריטי כמו החזרת החטופים. אין שום דבר חשוב יותר מהצלת חיי אדם. זו האחריות האזרחית שלנו, החובה המוסרית שלנו, ההשתייכות החברתית שלנו.
אין מאבק חשוב יותר על דמותה של המדינה הזו. על מי אנחנו היום. על איך יראה העתיד שלנו מחר. במדינה שבה אנשים יכולים פשוט להיחטף ואיש לא יחזיר אותם – לא נוכל לחיות. אף אחד מאיתנו. אחד מהערכים הבסיסיים והמרכזיים ביותר של החברה הישראלית הוא המשפחה. ילדים, הורים, ארוחות, חגים. כשאנחנו מסכימים למצב בו הורים מתחננים על חיי ילדיהם, אנחנו מאפשרים את כרסום הליבה של התרבות והחברה והנשמה שלנו.
הימים היחידים שבהם התעוררתי עם תקווה בלב היו לקראת צעדות הנשים להחזרת החטופים. אני מזמינה את כולכן להצטרף אלינו הערב, כי מעבר לכך שזו הסיבה הכי חשובה לצאת עבורה מהבית כרגע, אלו שעות של עוצמה. עשרות אלפי נשים זועמות ומודאגות ובעיקר דורשות יחד עסקה מיידית להצלת חיים, להחזרת החטופים למשפחותיהם. להיזכר רגע שאת לא לבד, שיש עוד רבות וטובות שהמקום הזה, על אנשיו, חשוב להן מאוד. כי הרי בעצם הזעם הזה הוא אהבה עצומה. אהבה למדינה ולחברה, למשפחה. לרקמה האנושית שכולנו חלק ממנה. ולכן זו החובה שלנו לפעול ולא לשכוח אף אחד או אחת מאיתנו.
>> סתיו ארנון היא אקטיביסטית וממארגנות מחאת הנשים להשבת החטופים