עוצרים את מחדל החינוך: בואו ילדים, הולכים ללמוד בקניון
ביום ראשון נלמד את הילדים שלנו שיעור ראשון בדמוקרטיה: נהפוך את הקניון לבית ספר וגן, כי שם מותר להיות, אבל במקום הבטוח שלהם אסור \\ לירון שמם קוראת לציבור להצטרף להפגנה (ויש גם סרטון של יניב ביטון)
גודל האבסורד נחשף במלואו במחדל על שם רובע 6 – בו שני אשכולות גנים ובית הספר שוכנים ממש מעל קניון בשכונה. לפיכך, ילדי הרובע יוכלו כולם להיפגש יחד בקניון, אבל לא בגן או בכיתה חלילה
בישראל 2021 אפשר לרכוש הכל חוץ מהשכלה. אפשר להתפלל, אפשר לעבוד על שרירי הישבן בחדר כושר, לקנות חולצה יפה בזארה, אולי שידה חדשה באיקאה. החל מיום ראשון אפשר לעשות הכל כאן במדינה – חוץ מללכת לבית הספר.
ישראל היא בין המדינות היחידות בעולם שלא הצליחה להחזיר את מערכת החינוך לפעילות סדירה מאז פרצה הקורונה לחיינו. יתרה מכך, ברוב המדינות בעולם גני הילדים נשארו פתוחים בתקופות הסגרים, בתי הספר עברו לקפסולות ורק ילדינו שלנו, הציונים, נשארו להירקב בבית. עוד סגר, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, כי מי שומע את הבכי שלהם? מי שומע את הבכי שלנו?
התקפי הזעם, החרדות, הרטבות הלילה, הרטבות היום, החזרה למוצץ, הריגרסיות – היומיום הזה שלנו, אינו מגיע עד הכנסת, אל לובשי החליפות, מקבלי ההחלטות, המנותקים, אלו שמעולם לא גידלו את ילדיהם, אלו שאני תוהה שוב ושוב מי גידל אותם להיות כל כך מרושעים וחסרי אמפתיה. בכל פעם שאני מנגבת את הדמעות של הילדים שלי אני תוהה מי חיבק אותם, מי חינך אותם. אה. בעצם לא משנה (ותודה לערוץ הכנסת).
המילים האלו היו אמורות להישלח כבר בצהריים. אבל כשהגיעה הבייביסיטר, זו שאני משלמת לה פחות או יותר את מה שאני מרוויחה, הבת שלי חטפה עוד התקף פסיכוטי כלשהו שמאפיין מאוד את התקופה הזאת. במשך 90 דקות הבכי לא נרגע, לעיתים התחלף בשאגות, לרגעים לצחוק, אבל בעיקר המון בכי. ובעיטות. וסטירות. וזעם. לו היה אמבולנס לבריאות הנפש הייתי בוודאי כבר מזמינה אותו. שלפתי את כל העצות שקיבלתי אי פעם מכל מדריכות ההורים שאספתי סביבי ובסוף עזרה רק מקלחת.
ישבנו שתינו ובכינו לתוך שלולית של דמעות וחיים שניסינו לבנות ונמסו מתחתינו. כמו פצצות האמבטיה שניסינו להכין בבידוד, שהפכו לאבקה מוזרה וחסרת כל קסם, כך התפזרו כל התכניות והתקוות של האמא שרציתי להיות או שיטות החינוך שרציתי לאמץ. פחחח, מונטיסורי. הדבר הכי עצמאי שהילדה שלי למדה לעשות בשנה הזאת הוא להעביר לבד סרטונים ביוטיוב.
חבל שהם לא רואים את זה, המנותקים, לובשי החליפות, חסרי הלב, שמשאירים את ילדינו שוב ושוב להינמק בבית. חבל ששר החינוך, זה שהחליט שמגיע לו ציון 90, חבל שהוא לא בא אלי לצהריים לאכול את השניצל שנשרף לי והגשתי רק בשלוש וחצי, כי העבודה והבכי והחלום בלהות הזה שתקעו אותנו בתוכו. אני חושבת על שר החינוך הזה וליבי מתמלא בזעם. על מה ציון תשעים חביבי? על זה שמכוני ציפורניים נפתחים לפני הגן של הילדה שלי?
מערכת החינוך בישראל תמיד הייתה גרועה במיוחד אבל טובה דיה, כמו שאומרים אצלנו. מה ביקשנו, תנו להם שגרה ותשאירו אותם בחיים. אנחנו נדאג לכל השאר. שנים של הזנחה של הענף הכי חשוב במדינה, של כניעה, הובילו אותנו אל השנה הזאת שתיזכר לדיראון עולם. הילדים האלו יגדלו יום אחד ומה נגיד להם אז? שלא נלחמנו מספיק בשבילם? שקרסנו תחת הריסות חיינו, שהיינו כנועים, מוחלשים, שפשוט סתמנו?
השיא הגיע השבוע, כאשר התקבלה ההחלטה לפתוח את המסחר, חדרי הכושר ואולמות התרבות לפני מסגרות החינוך. כאשר הבינו שאין ברירה, נולדה חלוקה שרירותית למדי לפיה נקבע איזה ילדים יזכו למסגרת קבועה, ואיזה ימשיכו להיזרק כמו יו-יו, יום בגן, חמישה ימים בבית. גודל האבסורד נחשף במלואו במחדל על שם רובע 6 – בו שני אשכולות גנים ובית הספר שוכנים ממש מעל קניון בשכונה שהחליפה את צבעיה מהר מדי מצהוב, כתום ואדום. לפיכך, ילדי הרובע יוכלו כולם להיפגש יחד בקניון, אבל לא בגן או בכיתה חלילה.
חמור מכך, בבית הכנסת שחולק מבנה יחד עם הפעוטון במתחם יכולים לשהות עשרה מבוגרים בפנים ו-20 בחוץ, אבל בגן הצמוד עשרה ילדים יקפאו בחצר, או אם גשום – ישלחו הביתה. כל זה מבלי לומר מילה על בית הספר לאומנויות שפיזית שוכן ברובע 6, אבל במעשה קסם שוייך לפתע לרובע 5, מה שגרם לניקור עיניים (שלא נמשך זמן רב, כי רובע 5 נצבע גם הוא בכתום כעבור יומיים וילדיו נשלחו שוב הביתה). כן, גם לי יש סחרחורת.
נוסף על כך, מסתבר שבחישוב שהוביל לקביעת צבע השכונה, נשכחו 2,300 תושבים שעברו לשכונה בשנתיים האחרונות, וכך 15 חולים מאומתים השביתו יותר מ-20 אלף משפחות לעוד שבוע. אגב, ארנונה לא שכחו לגבות מהם. עיריית תל אביב, שאכן מספק מענה מצוין לתושביה, מפנה את האצבע מעלה למשרד החינוך, אלו, שנראה שאינם סובלים מהתקופה בה הם שולחים סרטון של דקה וחצי וקוראים לזה יום עבודה, לא ממהרים לשוב למקום עבודתם הפיזי. כן כן, אני יודעת שיש מורים נפלאים, אבל יפה בן-דוד היא הדבר הראשון שעולה לי לראש כשמדברים על מורים וגננות. אתם לא יכולים להאשים אותי. במשרד הבריאות, נו, כולנו עדיין מחכים שיענו לנו.
הם לא רואים אותנו, חברי הממשלה, מקבלי ההחלטות. כבר שנה שאנחנו נאלצים לעבוד במשרות מלאות בזמן שילדינו נרקבים בבית, המשכורות שלנו מתחלקות בין בייביסיטריות לשליחי וולט שנקראים לסייע לנו במשימה היחידה שעומדת לנגד עינינו – להשאיר את הילדים בחיים. המצב הזה הוא בדיוק מה שמאפשר ללובשי החליפות להמשיך ולמחוץ אותנו, אבל הפעם הגזמתם ואנחנו התעוררנו.
אולי שכחתם, אולי לא צעקנו מספיק חזק עד עכשיו, אבל גם לנו יש זכות בחירה ובקרוב מאוד נלך עם הילדים שלנו את הקלפי. הקטן שלי, במקום ללמוד שירי פורים, למד שיר חדש "ביבי הביתה פיפי ולישון", מודה שלא אני לימדתי אותו, אין לי מושג מי כן כי מרוב בייביסיטרים הפסקתי לעקוב.
ואנחנו, הורי רובע 6, החלטנו להרים את הראש ולקחת את כל ההורים במדינה יחד איתנו. אנחנו כאן להרעיד את המדינה, ולא נשתוק עוד, עד שיענו דרישותינו. הנה, למדו את השיטה ורצנו כולנו להיבדק, כדי לשחק במספרים ולהפוך לצהובים בין לילה. הקמנו תחנת בדיקה כאן בשכונה וביום אחד הגיעו כ-300 אנשים להיבדק, ביום הכי סוער בשנה, כי שום דבר כבר לא יצליח לעצור אותנו.
וביום ראשון, אנחנו נלמד את הילדים שלנו שיעור ראשון בדמוקרטיה: נהפוך את הקניון לבית ספר וגן, כי שם מותר להיות, אבל במקום הבטוח שלהם אסור. ילדי כיתות ב׳ ימלאו את זארה, ילדי הגנים ילכו לשיעור בפוקס הום, אפשר לעשות שם אחלה מסיבת יצירה נראה לי. אנחנו לא נשתוק עוד, עד שהחינוך יעלה לראש סדר העדיפויות במדינה שלנו. והשיעור הבא יהיה, רק נזכיר, ממש עוד מעט, ליד הקלפי.
>> הפגנת ההורים והילדים של תל אביב צפויה להיערך בראשון הקרוב, 16:00, בקניון TLV (החשמונאים 96)