לגור בדירת פאר: כתבנו בילה סופ"ש של עושר בדירה בשווי 14 מיליון ש"ח
לבד במגדל בן עשרות קומות על פינת רוטשילד אלנבי, משקיף על העיר וסוקר את השכונות המרופטות בהן חי בעבר, כשרק מנקה ספרדי ושלושה חדרי שירותים מארחים לו לחברה: לא, זה לא באטמן. זה כתב של Time Out שהעביר סוף שבוע חד פעמי במגדל מאייר
מהקומה ה־21 של מגדל מאייר, שנעוץ בפינת הרחובות רוטשילד ואלנבי, אפשר לראות כמעט את כל העיר. במשרד היח"צ של הבניין הזהירו אותי שהדירה שאתגורר בה במהלך הסופ"ש היא בעלת הנוף המרשים פחות במבחר הרחב בבניין, שכן היא פונה לכיוון המקופח, מזרח. אתם יודעים, עם הגב לים. לא דאגתי. נוף של בניין שמחזיק משרד יח"צ לא יכול להיראות רע, גם מהצד המזרחי של הקומה ה־21.
מנקודה זו אפשר לראות כמעט את כל העיר פרושה לרגליי. מימין הים של יפו, משמאל הים של צפון העיר. החלק היחיד שנסתר מעיניי הוא רצועת הים של מרכז העיר. הייתי שם, ים צרפתים. מה שכן ניצב מולי בעודי שרוע בחלל בשווי 14 מיליון ש"ח, יושב ומנסה לאתר מלמעלה את הדירות שבהן התגוררתי בחמש השנים האחרונות, היה נוף מסנוור שנמתח מהרצליה עד ראשון לציון.
אני עוקב במבטי אחר מורד רחוב ההגנה, מזהה את הנקודה שבה עדיין עומדת הדירה הראשונה שלי בעיר, ברחוב קטנטן בשם המגוחך "אני מאמין" על הגבול בין יד אליהו לשכונת התקווה. הבית הפרטי הרעוע הזה מוסתר על ידי הבניינים הנמוכים של האזור, אך אני זוכר אותו היטב – את החצר האחורית שהייתה יותר בריכת בוץ מאשר מדשאה, את בעל הבית העצלן שבמשך שנתיים דחה את תיקון שער הכניסה הפרוץ, את שלושת החודשים במחיצת החור בתקרה, בגודל רגל אדם, שנוצר, למרבה העליבות, כשפועלים ניסו לתקן את הדליפה בגג.
הדברים היחידים שלא פועלים בדירת היוקרה הם אלה שלא הצלחתי להפעיל. עברו עשר דקות בלבד לפני שחשבתי ששברתי משהו, רק כדי לגלות שבכלל הדלקתי את מכשיר האידוי של הכיריים החשמליות. את הכיריים עצמן לא הצלחתי להבין איך מדליקים. עד עכשיו לא הבנתי איך מכבים את האור בחדר בלי לכבות את המזגן. אלוהים אדירים, אני כל כך לא אמור להיות כאן.
אני מניח שתחושת הזרות הייתה מתעצמת לו הבניין כבר היה מאוכלס. בטח היה מוזר לפגוש כמה מהשכנים העתידיים במעלית, בעודי לבוש טי שירט מהוה ומכנסי ברמודה. הפרסומים מספרים כי עם רוכשי הדירות בבניין, ש־90 אחוז מדירותיו כבר נמכרו, נמנים הפרסומאים מיקי בר ושוני ריבנאי, מנכ"ל מלאנוקס אייל ולדמן, איש העסקים הקנדי מוטי מקסימוב, מנכ"ל סופר פארם ליאור רייטבלט, איל הספנות ג'קי אלאלוף ועוד שמות שאומרים משהו בעיקר לקוראי "כלכליסט". הדירה היקרה ביותר, אגב, דופלקס בעלות 170 מיליון ש"ח, עדיין פנויה. לי הספיק לשמוע שלפני כחצי שנה פורסם ב־TMZ שגם מדונה ונטלי פורטמן בדקו אופציה לקניית דירה בבניין, אך השיחות לא הבשילו לעסקה.
החלומות שלי להפוך לבוי־טוי של מדונה, או לפחות של ג'קי אלאלוף, נגדעו ברגע שהבנתי שהבניין ריק. למעשה למעט השומר שבכניסה, אני האדם היחיד שנמצא באחת מ־141 הדירות שבבניין. הדירה שבה ביליתי את סוף השבוע האחרון היא דירה לדוגמה שאליה מביאים קונים פוטנציאליים לארוחת בוקר ואכילת ראשים, ומדסקסים על מספרים שבני תמותה כמוני יכולים רק לדמיין ולבכות.
כך מצאתי את עצמי בגפי בבניין שדורג בשנה שעברה על ידי מגזין "פורבס" כאחד מעשרת מגדלי המגורים היוקרתיים בתבל, תוכנן על ידי אחד האדריכלים הנחשבים בעולם – היהודי־אמריקאי ריצ'ארד מאייר – וזכה באות העיצוב של אדריכלי ישראל כבניין המגורים היפה בארץ. הדירה בגודל 195 מ"ר, לא כולל 12.5 מ"ר של המרפסת, מאובזרת ברהיטים וחפצי אמנות בשווי של יותר ממיליון ש"ח, המקרר והארונות מלאים בכל טוב. תקציב ניקוי החלונות כאן לבדו ודאי כפול משכר הדירה ששילמתי בקושי ביד אליהו.
הפורץ האמיץ בעולם
אחרי הלילה הראשון בדירה התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת מדי לרחש מוזר מחוץ לחדר השינה. נדיר שקולות מפריעים למנוחתי, אבל התאורה הטבעית שמציפה את החדר דרך קיר החלונות ששכחתי לחסום עם הווילון החשמלי הענקי עזרה להעיר אותי משנתי. אין מלבדי אף נפש חיה בבניין ומקומה 21 לא שומעים את פשוטי העם, אז מהיכן הקולות? חשוב מכך, האם יהיה לי זמן להתגנב לחדר השני שבו השארתי את בגדיי כדי לא להיתפס על ידי הפורץ האמיץ בעולם בעודי עירום?
לשמחת כל הצדדים, התשובה היא כן. התלבשתי בזריזות ויצאתי לסלון רק כדי לגלות שהופחדתי על ידי מנקה. שכחתי שקיים קונספט כזה – אדם זר שנכנס לביתך ומנקה עבורך את כל השיט שעשית. הספרדי המסכן, שהופתע למוות בעצמו, בדיוק היה עסוק בהתמודדות עם בקבוקי הבירה ורסיסי החטיפים מליל אמש.
במבוכה רבה ובאנגלית שבורה שהותאמה בהתנשאות קולוניאליסטית לחוסר הידע שלו באנגלית עצרתי אותו ממלאכתו. אמרתי לו שאני צריך את כל השאריות לצילומים שיתקיימו מאוחר יותר, אך האמת היא שפשוט הרגשתי רע לעמוד שם ולתת לו לעמול על פינוי הפסולת שלי. כן, יכולתי לחזור לישון, אבל האשמה הלבנה הייתה חזקה ממני. הוא עזב בהיסוס ואני נותרתי עומד מול עיסת שאריות. "אסדר את זה אחר כך", אמרתי לעצמי בביטחון. לא נגעתי בזה כל היום.
ניצלתי את ההשכמה המוקדמת לצורך מבט ראשון על הדירה באור יום. החלל המרכזי, שאליו נכנסים דרך דלת הכניסה הכבירה, מואר כולו דרך החלונות שמהווים חוצץ יחיד לנוף האורבני. בהמשך, סלון מרווח מתפצל לאזור ישיבה עם שולחן אוכל ולמטבח שבו דלפק ישיבה ואינספור ארונות ללא ידיות, שאחרי כמה נסיונות אלימים הבנתי שהם נפתחים בלחיצה. שני עמודי תווך עגולים ורחבים למדי עומדים משני צדי הכניסה למרפסת הפינתית. רצפת הפרקט עושה חשק לעשות מעשה טום קרוז ב"שעשועים מסוכנים" ולהחליק עליה בגרביים. עשיתי טום קרוז ב"שעשועים מסוכנים". נפלתי.
בשאיפה לנצל היטב את תאורת צהרי יום שישי, התחלתי לחטט בספרים המוצגים סביב הטלוויזיה שעוד לא חוברה, רק כדי לגלות שרובם עשויים מקרטון. אוקיי, אז אני גר בבית משפחת בלות'. לקחתי את הספר הראשון שהכיל גם דפים ספר צילום של עדי נס – ורק באותו הרגע עיכלתי כמה מרחב יש בבית. הוא לא גדול מדי וגם לא מרגיש כזה, אבל יש בו לפחות שבעה מקומות לשבת בנוחות ולהעביר את הזמן, לא כולל שלושה חדרי שירותים.
נזכרתי בדירתי השנייה בעיר, שגם היא הייתה דירת קרקע, אך בבניין נמוך שחציו הכיל אנשים נורמליים וחציו עכברי משרדים. ברחוב הקטן מאחורי הבניין, שבו ממוקמת מסעדת טאיזו, כמעט לא הייתה עדות לשאון דרך בגין הסמוכה, אבל הרעש לא היה הבעיה אלא המרחב. הרגשתי שם כמו אריה בכלוב. לצורך העניין, בתקופה שבה עבדתי מהבית, מדלג בין שולחן העבודה לספה שניצבה כחצי מטר ממנו, נהגתי לצאת מדי פעם לנשום אוויר בכניסה לבניין. המנהג הזה זיכה אותי במבטים מוזרים מעובדי המשרדים, שתהו מה נסגר עם הבחור בבוקסר. לו רק הייתי גר כבר אז בקומה ה־21 כל זה היה נחסך ממני, ומהם.
בועה בתוך בועת זכוכית
בשעות הערב קבוצת חברים שנייה, המורכבת ברובה מחברי מערכת, מגיעה לחגוג את הגישה החופשית למקרר המשקאות. זוהי דירה שמיועדת לחגיגות פרועות בהרבה ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אבל בהיעדר החזר הוצאות על קוקאין הסתפקנו באלכוהול ובים האורות שנפרש מתחתינו, מנותקים 21 קומות מהטינופת של חצות יום שישי באלנבי. בועה בתוך בועת זכוכית.
בשעה 3:30 ירדה החבורה במעלית המהירה עד לסתימת אוזניים והתרסקה החוצה על רחוב אלנבי של שישי בערב – מכה נפשית וגופנית המקבילה לרגע שבו קיאנו ריבס מתנתק לראשונה מהמטריקס. בעודם חוזרים למציאות הקשה, נשארתי אני במגדל השן, עומד לבדי מול שולחן עמוס בשאריות, בקבוקי בירה מעולפים, כוסות מאפרה מפלסטיק ומה שבעברו היה תפוצ'יפס. "אסדר את זה אחר כך", אמרתי לעצמי לפני שקרסתי, "ואם במקרה המנקה יקדים אותי, לא אעצור אותו".
קמתי ב־13:00. הפעם זכרתי להגיף וילונות. יצאתי מהחדר לעבר המסדרון המוביל לסלון, וגיליתי ששום מלאך ספרדי לא הציל אותי היום. לעזאזל איתך, חוליו! פעם אחת אומרים לך שזה לצילומים וכבר אתה זורק זין?
הדירה הנוכחית שלי, בפאתי פלורנטין, נקייה רק לפרקים. ככה זה כשחיים עם כלב פיטבול חמוד עם תסביך אוראלי חמור. השותפה שלי מנסה לשמור על הסדר, אבל במלחמה הזאת אין מנצחים. הבלגן התמידי פחות מפריע לי, אבל דווקא הכאוס שבחוץ מקשה בהרבה. אנחנו אמנם מוגבהים בחמש קומות מהרחוב, אבל בשעות הלילה הקטנות, כשבלייני הסביבה עוברים בגילופין דרך שכונת גבעת הרצל, הריבים נשמעים למרחוק. בין פחים מלאים לעייפה ראיתי אדם שמאיים לדקור טרנסג'נדר, שיכור שהשליך בקבוקים על נהג מסכן שנקלע לתאונת דרכים ופח צפרדע שהוצת לפחות שש פעמים.
לאורך שלושת הלילות במגדל מאייר לא שמעתי דבר וחצי דבר ממעלה 21 הקומות. מדהים מה כמה קירות לבנים, רצפת פרקט, חלונות חוסמי צליל ומעלית יכולים לעשות. בלילה האחרון, תשוש מהשמדת הג'יפה, התיישבתי לנוח במרפסת. אורות כחולים־אדומים שהשתלבו במארג האורות הרחב שנשקף מהחלון הזכירו שיש בחוץ חיים, כמעט מתחת לאף, באזור שכמעט לא הבטתי בו עד כה. התחנה המרכזית הישנה נדלקה מול עיניי. קרה שם משהו, אבל מי יכול לראות משהו מגובה כזה?
כנראה בחיים האלה כבר לא תהיה לי כזאת דירת יוקרה. עושה רושם שלא תהיה לי דירה אפילו ברבע ממחירה. אני יורד לקנות במיטב כספי מנת שווארמה – רכושי היחיד בעשר הדקות הקרובות. חוליו עובר לידי ברחוב ומברך אותי לשלום. מעניין כמה הוא לוקח לשעה.