טיים אאוט timeout

פליז אל תהרגו את השליח

פי 1000 יותר טיים אאוט
| מאת: עודד כרמלי

פיצה האט שחררה לעולם יצירה חדשה: פיצה עם נקניקיות בחלק הקשה של הפיצה. עודד כרמלי, אחד שלא יחמיץ חוויה קולינרית נחותה כל כך, נשלח לעמאן כדי לדגום את העניין בלי מפה ובלי מורא, אבל עם הנחיה אחת: שמור על התחת שלך

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/03/sizes/040-5-H_wo_680_382.jpg
התעלפנו, ביי. צילום: אתר "פיצה האט" של המזה"ת

הידיעה הראשונית נחתה על דסק החדשות כבר בשעות הבוקר. באזפיד חשף את הסיפור. אלכס פולונסקי, עורך אתר Time Out, טלפן מיד. "פיצה האט", הוא נשמע נרגש, "מוכרת פיצה חדשה עם נקניקיות בקשה של הפיצה". מאחר שפיצה האט ישראל היא רשת כשרה, הוחלט לשלוח אותי לסניף הקרוב ביותר למקום מגוריי שמוכר את פיצת הנקניקיות: פיצה האט עמאן, ירדן.

בתום ארוחת בוקר חפוזה של קוקאין וטובי 60 שמנו פעמינו לירדן. ג'רמי נהג, יובל קיטר וליבי בדקה באייפון איפה זה ירדן. למרבה הנוחות והמזל ירדן יוצאת ממש אחרי נהר הירדן. בחצות היום כבר היינו בגשר אלנבי, ממזרח ליריחו. הירדנים קוראים למעבר הזה "המלך חוסיין". הירדנים קוראים לכל דבר "המלך חוסיין". המעבר נראה כמו מחסום שטחים נטוש ואני שואל איפה הדיוטי פרי. החייל במחסום מסביר שהמעבר משמש רק לפלסטינים ולסחורות, בסדר הזה, ומפנה אותנו צפונה למעבר הגבול בבית שאן. "מה איבדתם בירדן?", הוא שואל. "אנחנו הולכים לאכול פיצה בעמאן". "פיצה?" "לא סתם פיצה. פיצה עם נקניקיות בקשֶה".

המעבר בבית שאן, ע"ש "השיח' חוסיין", כבר נראה כמו נתב"ג, רק בלי הרעש של המטוסים או של האנשים. מעל הטרמינל הקטן מתנוססת תמונה של המלך־שיח' חוסיין, מצית סיגריה לרבין. מלבד עובדי רשות שדות התעופה, אנחנו היהודים היחידים. כל השאר הם ערבים ישראלים שחוצים את הגבול יותר פעמים ממה שאני חוצה את אלנבי בלילה שיכור.

אם בצד הישראלי הכל נראה כמו השלום מהניינטיז, בצד הירדני הכל נראה כמו הבגדים שלי מהסבנטיז. הטרמינל הירדני נוצץ בזהב, שיש ירקרק ועץ מהגוני. אני מרגיש לגמרי בבית. הפקיד הירדני, לעומת זאת, חושב שאני לגמרי אאוט. "מה מטרת הביקור שלכם?", הוא שואל באנגלית משובשת. "פיצה בעמאן", אני עונה. הפקיד אינו משועשע. "חומוס", יובל מתקן אותי, "אנחנו נוסעים לעמאן כדי לאכול חומוס. לחומוס האשם. אנחנו רק אוכלים חומוס ועד הערב חוזרים לישראל". הפקיד מחזיר לנו את הדרכונים ושולח אותנו כלאחר כבוד לאשנב משטרת התיירות. די מדהים שכבר הספקנו להיעצר.

שני שוטרי התיירות, כל אחד עם סיגריה בין השפתיים ושפם על השפה, מקשיבים לסיפור שלנו בחיוך שאינו משתמע לשני פנים: אם הם היו רוצים בכך, הם היו לוקחים אותי הצדה ומזיינים אותי בתחת. יש להם חדרים מיוחדים לכך, אני בטוח, והחוק הירדני ודאי מתיר ואף מעודד זיון תיירים בתחת. ג'רמי מסביר שהפקיד "שלח אותנו". השוטר והקצין בוחנים את התחת שלי ומחליטים לוותר. היום הם לא יזיינו אותי בתחת. אולי כבר מצאו להם קורבן אחר, עסיסי יותר. אני נזכר בתמונה של רבין וחוסיין בבית הלבן. בטח חוסיין בעל את רבין פעם או פעמיים בחדר הסגלגל.

מחוץ לטרמינל עוד ועוד פקידים, שוטרים, חיילים, קוזאקים, ברברים, שאמנים – איש איש ומדיו, איש איש ושפמו – מזיינים אותנו. מס גולגולת. מס מכונית. מס החלפת לוחית הרישוי. טיפ לילד עם המברגה שמחליף את הלוחית. את תא המטען של ג'רמי הם מבקעים לאטומים.

"זה למוזיקה", הוא מסביר את כן התווים. "זאת ליא קניג", הוא מסביר את הפוסטר של ליא קניג. "זה כסף מזויף", הוא מסביר את הקופסה המלאה בכסף מזויף. "אני עובד בתפאורה".

רק בשעה ארבע אנחנו מתלבשים חזרה בצד הירדני. מעבר הגבול מזהירים אותנו הבועלים, נסגר בתשע. יש לנו חמש שעות לנסוע לעמאן, לאכול פיצה עם נקניקיות בקשֶה ולחזור לגבול. אנחנו נכנסים למכונית ומאיצים אל לב הממלכה ההאשמית. לפנינו נפרש לראשונה נוף הגדה המזרחית. ירדן! אם הייתי צ'יקי היה לי בירדן חבר ערבי בשם איברהים. הייתי כותב: החבר הערבי שלי איברהים כותב פאנק־הייקו ומעריץ את ליידי גאגא. אבל אני לא צ'יקי ואין דבר כזה פאנק־הייקו.

פי אלף יותר ערבים

אבל אולי הסקופ הגדול ביותר מתחקיר הפיצה הוא שהירדנים ערבים. ולא סתם ערבים, ערבים ממש. אם אי פעם כבשתם את רמאללה או קניתם פיתות בטירה, אתם בטח חושבים שאתם מכירים את הערבים. גם אני חשבתי שאני מכיר את הערבים. אני גדלתי עם הערבים. בשליפה אני יכול לתת לכם שמות. אכרם. אבו איברהים. אבו אדהם. אבו אלעבד. אבו ג'מיל. אבו יוסף. אבו חסן. אבו שוקרי. אבו שוקרי המקורי. אבל הערבים של ירדן הם לא הערבים של ישראל או של פלסטין. הערבים של ירדן הם פי אלף יותר ערבים.

הירדנים בונים את עריהם כרצף אחד של בתים, צריפונים ופחונים משני עברי הכביש המשובש. לתכנון האורבני הזה יתרונות וחסרונות. היתרון הוא שכל תושב בעיר־רחוב גם נהנה מחצר פרטית עם נוף פסטורלי וגם גר ממש על הרחוב הראשי. החיסרון: אין ציביליזציה. עזים, תרנגולות וילדים מתרוצצים על הכביש. על המדרכה, כלומר על החלק בכביש שנושק לדלתות הבתים, מכולות שונות מציעות את מרכולתן המפוקפקת למרים הארמברקס: פירמידות פאקטים מזויפים, עופות צלויים על גלגלי עינויים, קורבנות אדם.

בירדן המהירות המותרת היא: נוס על נפשך. בין בית שאן לעמאן אמנם חוצצים שלושה רמזורים שלמים, אבל בירדן האור הירוק מסמל זכות קדימה והאור אדום – זכות קדימה פלוס צפירה. ג'רמי מתמרן מימין ומשמאל משאיות, אופנועים, ג'יהאדיסטים. שלושה ילדים בגיל גן חובה מנסים לטפס למרפסת של ילד רביעי בסולם גנבים. אולי הם באמת גנבים. אולי אין בכל ירדן סולם אחר.

אנחנו מנסים להבין איך מגיעים לעמאן. אין לנו אינטרנט ובירדן אין שלטים. השלטים היחידים נושאים את דיוקן המלך. המלך במדי צבא. המלך בחליפה ועניבה. המלך בחולצת כדורגל. המלך על אופנוע. בשעה חמש אנחנו מתחילים לטפס את רכס הרי הגלעד. הכביש אנכי כמו הזין של נהגי המשאית שבוהים בבלונד של ליבי. המכונית נתקעת, מתניע, מידרדר. גלגלים חורקים, נשחקים, נשרפים.

פיצה עם נקניקיות, "פיצה האט"

מאחור: חדר הישבנים בתחת של פיצה האט עמאן. העובד נראה מוכן ומזומן

בשש אנחנו נכנסים לעמאן. ג'רמי ויובל מתעקשים לקרוא לה רבת עמון, בקטע רומנטי, אבל מדובר בעיר המכוערת ביותר שראיתי בימי חיי. הבאסטות הופכות לקניונים, אבל העולם נשאר שלישי. המוני צעירים מובטלים יושבים על הברזלים, ובכל פינה (לא שיש בירדן פינות) שוטרים וחיילים רוצים לאנוס אותי בתחת. ברחוב המלכה ראניה אנחנו קולטים משמאלנו שלט של פיצה האט. צמוד לפיצה האט חנות ספרים מציגה לראווה את "מיין קאמף" לעוברים והשבים. ג'רמי עוצר בצד ומחכה במכונית המילוט בזמן שאני נכנס עם יובל וליבי. ליד הקופה עומד ברושור על קאפה של הפיצה עם הנקניקיות בקשה. הגענו למקום הנכון.

"את זה! מהר בבקשה! טו גו!", אני צועק על רולה, ירדנית מצודדת בכיסוי ראש. אבל הקופאית מתחילה לשאול אותי שאלות. אילו תוספות לשים באמצע הפיצה? בצק קשה או רך? אקסטרה גבינה? ומאיפה אתם? על השאלה האחרונה אני לא עונה. אני פשוט עומד שם ומחייך. בינתיים ליבי חוזרת מהשירותים עם ידיעה מרעישה: הירדנים בקטע של בידה. אני תוהה אם ישלחו אותי להתנקות לפני שיזיינו אותי בתחת. אני מקווה שכן.

מקץ 10 דקות הפיצה בידינו ואנחנו עוזבים את הזירה בחריקת בלמים. אבל הדרך חזור לא נראית כלל כמו הדרך הלוך. בהיעדר אינטרנט או שילוט, מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו בדרך המלך לעירק. נו, לפחות החיילים האמריקאים שם יודעים אנגלית. אנחנו עוצרים בקיוסק קטן לקפה והנחיות. הבחור בקיוסק לא יודע איך מגיעים לעיירה אום אל קייס, הגובלת בבית שאן. הוא עבר לפני שנה לירדן אחרי שרצחו את בתו בסוריה.

אנחנו חוזרים על עקבותינו ומנסים את מזלנו בכביש אחר. עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים דרומה. פחד ותיעוב בעמאן. מזוינים במפת התיירות של משרד התיירות הירדני אנחנו עוצרים בכל תחנת דלק בדרך ושואלים מי מדבר אנגלית. מתדלק אחד אומר שאנחנו בדרך הנכונה. מתדלק אחר אומר שאנחנו בדרך ההפוכה וצריכים לעשות יו טרן. אני יודע שהוא משקר לי. בירדן, כמו באבן גבירול, אין יו טרן.

שבע בערב וג'רמי כבר דורס ילדים ירדניים בלא אבחנה. אנחנו ליד העיירה נאור מדרום מזרח לעמאן. אני חושב שאני הולך למות בשביל פיצה. אני חושב שזה יהיה סיום הולם לערך ויקיפדיה שלי: "ב־2014 נהרג מדרום לעמאן, ירדן, במסגרת כתבה על פיצה חדשה של פיצה האט. לאחר מותו גופתו זוינה בתחת".

בלית ברירה אנחנו מחליטים להמשיך דרומה לכיוון גשר אלנבי, הוא מעבר המלך חוסיין. אנחנו רוצים להתחנן על חיינו, אבל הקצין בגבול לא מדבר מילה אנגלית. נהג מונית מזהה שאנחנו ישראלים ומורה לנו לנסוע צפונה למעבר בית שאן. "אבל אמרו לנו שהמעבר שם נסגר בתשע", ג'רמי בוכה, "בחיים לא נספיק". "המעבר נסגר בתשע אבל הם מכניסים עד עשר", מתעקש נהג המונית. "תאמינו לי".

פיצה עם נקניקיות, "פיצה האט"

לא ויתרו על הפפרוני

שוב אנחנו שועטים צפונה לאורך בקעת הירדן, רק הפעם מצדה הירדני ובלי חוקי תנועה או הגינות בסיסיים. בתשע ורבע אנחנו עוצרים בחריקת בלמים מול מעבר הגבול. שוטר אחד יוצא לקראתנו בנפנוף זרועות. "זהו", הוא צועק לנו, "הצד הישראלי כבר סגור. אתם ישנים כאן הלילה". אני מתכוון להציע לו את גופה של ליבי תמורת מקלט מדיני, אבל הוא סתם מסתלבט עלינו. "כנסו, כנסו".

שוב מפרקים לנו את המכונית, שודדים את הכיס ונועצים עיניים בבלונד, אבל לפחות אנחנו בפנים. מדינה, מתברר, זה כמו סניף דואר: אם כבר נכנסת חייבים לתת לך שירות. מרחוק אני רואה את בית שאן, והיא נוצצת כמו פריז. לראשונה בחיי אני להוט לחזור מחו"ל.

והפיצה? פיצה עם נקניקיות בקטשופ וחרדל. זה מגעיל כמו שזה נשמע.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 53ddccac53a7ef