מנהרת הזמן: המנה המיתולוגית הזו היא עדיין אחת הטובות בעיר

מישהו יודע מתי תגיע הרכבת? מסעדת "מי ומי". צילום: מתן שרון
מישהו יודע מתי תגיע הרכבת? מסעדת "מי ומי". צילום: מתן שרון

מבקר אוכל הרחוב שלנו, כך גילינו השבוע, מעולם לא טעם את המנה הקלאסית של מסעדת "מי ומי", אז שלחנו אותו במכונת הזמן של רחוב מנחם בגין להזמין מנה של סטייק לבן בפיתה. כשחזר, עיניו זהרו ברגש נוסטלגי לעולם שמעולם לא הכיר

24 במרץ 2022

נוסטלגיה זה רגש מתעתע. המשקפיים הוורודים הנודעים לשמצה של העבר. מה שבזמן אמת היה חוויה בינונית להפליא יכול להיתפס בטעות בדיעבד כקסם אותנטי, כי המח האנושי נוטה לערבב זיכרון עם רגש. אני די בטוח, למשל, שגן החיות בפתח תקווה היה די עצוב בזמנו, אבל עבורי הוא היה ונשאר אחד הפינות הכי יפות בישראל. כי נוסטלגיה, גם כשהיא ציבורית, היא קודם כל אישית. אפשר לצעוד לתוך מקום שנחשב למיתולוגיה ישראלית, אבל אם אין לך את המטען הנוסטלגי האישי, עבורך, הוא פשוט מקום חדש.

יותר מ-50 שנה – מאז 1969 – שמסעדת "מי ומי" ניצבת בדרך מנחם בגין 35. חמישה עשורים בהם הנוף הקולינרי של המדינה השתנה לחלוטין, בהם המנה "סטייק בפיתה" הפכה מתחדיש להיסטוריה, בהם שם הרחוב השתנה, בית מעריב התפוצץ, שם הרחוב השתנה ועבודות הרכבת הפכו את הסביבה לשטח נטוש. ועדיין, למרות הכל, "מי ומי" עומדת במקום. בשנת 2016 המקום כמעט ונסגר, כשהבעלים דאז שלומית פורמן נשברה מחוסר העזרה של הרשויות למסעדה שאתרע מזלה להיקלע לעבודות הרכבת. אחרי שלושה שבועות של דלתות סגורות, עובדי המקום הוותיקים התאגדו כדי לקחת את האחריות על ניהול המסעדה, והשאירו אותה פתוחה עד היום.

עובדים קשה מהבוקר?הגיע הזמן לארוחת צהרייםבואו לאכול במי ומי באווירה של פעם!סטייקים ושיפודים בלי סיבוכים מיותריםדרך בגין 35 תל אביב

Posted by ‎מי ומי‎ on Monday, June 12, 2017

העניין הוא שבמהלך אותם 50 שנה, לפחות למיטב זכרוני, מעולם לא ביקרתי במסעדת מי ומי. אין לי את החוויה הזו של ללכת עם אבא ביום חופש, לנדנד את הרגליים מכיסאות הבר הגבוהים ולחסל סטייק לבן בפיתה. הערך הרגשי שלי כלפי המקום הנוסטלגי מצטבר לאפס. אבל השבוע נזכרנו במסעדה בזכות הספר החדש של הבעלים הראשון, משה כרובי, שבעצמו משחק על המעמד המיתולוגי של המסעדה עם השם "על סטייק, חומוס וקרם בוואריה" – מה ששלח אותי למסע במורד שדרת הזיכרונות הלאומית בפעם הראשונה.

אני מניח שזה לא מפתיע אף אחד שבמסעדת מי ומי יש תחושה של מקום שקפא בזמן. זה לא רק העיצוב שמעלה בזיכרון את המילה מסבאה, אלא גם הניתוק הטוטאלי מהתנועה העירונית בחסות עבודות הרכבת, שגם שש שנים אחרי סכנת הסגירה עדיין מגדרות את המסעדה מכל כביש או רחוב. אך שלט הניאון האדום עדיין זוהר, וגם בצהרי יום אפשר למצוא שם את המנות הקלאסיות. לא רק את אלו שאפשר לאכול, אלא גם את זו שאפשר לראות – גבר כבן 60 יושב על הדלפק לצד ביתו המתבגרת, מייצר עבורה נוסטלגיה שלי מעולם לא הייתה.

Posted by ‎מי ומי‎ on Monday, July 4, 2016

התיישבתי על הדלפק והזמנתי מהעובדים את המנה המיתולוגית מכולן, סטייק לבן בפיתה (65 ש"ח), וצפיתי בעובד המקום שולף סטייק נאה, דופק אותו קלות על קרש עייף ומניח על גריל הגחלים הנאה שעדיין במרכז המקום. השקט מהפנט. עבודות הרכבת באזור כבר שקטו והמרחק מכל רכב או תנועה אנושית מבודד את הפינה הקטנה. ברור לי שהבידוד הזה עדיין פוגע במקום, אבל קשה שלא להודות שגם בזה יש קסם מסוים. אדם כבן 60 נכנס למקום, מנופף לעובדי המקום לשלום והולך לשירותים מבלי לומר מילה. הם כבר מוציאים לו צלחת חמוצים, מניחים במושב הקבוע שלו ושמים עוד סטייק על הגריל. הם אפילו לא צריכים לשאול איזה סטייק.

עם סיום הצלייה הסטייק הנאה צולל לתוך פיתה פשוטה, מהסוג שנקרע מלמטה ויהי מה, יחד עם חומוס, טחינה, בצל מהגריל וקצת חריף. הביס, ובחיי שאין לי דרך אחרת להגיד את זה, היה נוסטלגיה מושלמת. וזו אפילו לא נוסטלגיה שלי, אבל טעמו של הסטייק הלבן בפיתה היה מוכר לי, אולי מגלגול חיים אחר, וזה היה מנחם ומהנה כמו שרק נוסטלגיה יכולה להיות. הסטייק ירד מהגריל בתזמון מושלם, לפני שהגיעה לצימיגיות הקלה שלפעמים מאפיינת מנות חזיר, וכולל אדמדמות יפה במרכזו ותיבול עדין ומצוין. לצד חומוס בטעם קלאסי והאווירה הארכאית, הרגשתי בחלום נושן שהבזיק לתוך ראשי.

Posted by ‎מי ומי‎ on Monday, July 4, 2016

דווקא בתור מי שבא לראשונה אני מרשה לעצמי להגיד שהפעם הנוסטלגיה לא שיקרה – המנה זכתה למעמדה המיתולוגי בצדק. היא אולי לא כל כך זולה ביחס לפיתה, בהחלט זולה ביחס לסטייק הגדול שבליבה, ועדיין אחת מהמנות הכי מספקות בעיר. הישארות במקום, גם מבחינה קולינרית, היא לרוב לא תכונה חיובית, אבל הקסם של מי ומי מצוין בהתעקשות שלהם להכין את אותם המנות הפשוטות שהכינו לפני 50 שנה, כשהשוני היחיד הוא שעכשיו צופים בטלוויזיה ב-"בובה של לילה", ולא מדפדפים בין דפי מעריב. לשם השלמת הנוסטלגיה הזמנתי גם קרם בוואריה, אבל לצערי הוא היה חסר באותו היום. אין ברירה, אאלץ לחזור ולאכול שם שוב. נראה לי שהתחלתי מסורת.

מי ומי, דרך בגין 35, א'-ש' 11:30-22:30, 03-5601325 וגם בוולט