"מלאך של אמא": הסדרה שעושה את כל מה שמפחיד לעשות
"מלאך של אמא", הסדרה הכי מבטיחה על המסך הישראלי, עוסקת בתעלומת רצח של ילד, במתח בין גזעי ובשלל חרדות הוריות. ריאיון עם יוצרת הסדרה
יש דברים שלא עושים בטלוויזיה. בראש הטבלה, קצת מעל סקס עם חיות מחמד, ניצב עד לא מזמן טאבו אחד מוצק: ילדים הם בני אלמוות. לא הורגים אותם אף פעם. אם מתו בנסיבות טרגיות, האקט והגופה יישארו רק בדמיונם של הצופים. כי לא עושים את זה. אסור. אלא שהטלוויזיה של העשור האחרון מתאפיינת בנטייה לנפץ בעליצות טאבו אחר טאבו כמו פיל בחנות של טאבואים עשויים חרסינה, והנה תור הילדים הגיע. הטאבו של אתמול הוא הטרנד של היום. "ברודצ'רץ'", "הנעדר", "הרומן" ו"הנותרים" כבר דרכו על הקונבנציה הקדושה ומעכו לבבות צופים סביב הגלובוס. אבל כשקרן ויסמן התחילה לכתוב את "מלאך של אמא" לפני כחמש שנים, היא הייתה שם לגמרי לבד בטריטוריה האסורה.
ביקורת: מה חשבנו על "מלאך של אמא"?
"יש בזה משהו מתסכל", מודה ויסמן, "כי עכשיו אומרים, אוי, רצח ילד, לא ראינו כבר 200 סדרות כאלה? כן, ראינו, אבל כתבתי את הסדרה לפני שהן יצאו! זה לא פייר! הפרקים כבר היו סגורים כש'ברודצ'רץ" עלתה. אבל בסדר, הטלוויזיה צריכה לשבור טאבואים כדי להתקדם. אז הנה, נשבר. עכשיו זה משעמם. ראינו. זה בכל מקרה לא מה שבאמת מעניין אותי".
צפו בפרומו לסדרה:
מה לא מעניין, זו סדרת אימה להורים. זה הכי מפחיד בעולם.
"כן, איכשהו יצא שהכנסתי לסדרה את כל סוגי החרדות ההוריות שאתה יכול לחשוב עליהן. מה אם יצא לי ילד לוקה בשכלו, מה אם הילד יעזוב אותי וילך לחיות רחוק ממני, מה אם הוא ימות. זו דרך להתמודד עם הפחד. חוויתי לא מעט זוועות בילדות שלי, וזה הפך אותי איכשהו לאדם מאוד לא חרדתי על פני השטח. אני לא מפחדת לקרוא, להסתכל ואף לכתוב את התסריטים הכי נוראים. זה לגמרי טיפולי וזה עובד. אני מלחיצה אותך כדי לא להילחץ בעצמי".
ובכל זאת את אומרת שהרצח לא מעניין אותך.
"לא, זה רק טריק תסריטאי. כשצופים אומרים 'זה נורא מוכר', זה באמת נורא מוכר וזה תמיד עובד ומאפשר לבחון דמויות ויחסים במצב קיצוני. אובדן של ילד מעסיק אותי גם כי כשהייתי בת 10 נפטרה אחותי שהייתה בת 4. מהבחינה הזאת, הדמות של גילי, האחות, מייצגת אותי בסדרה. איך מתמודדים עם כזה דבר? בתור ילדה הרגשתי שהאשימו אותי שאני לא מתאבלת כמו שצריך. אפילו אימא שלי טענה כנגדי. רציתי ללכת לבית ספר, לא רציתי להיות במרכז העניינים, רציתי שהחיים יימשכו".
זה אולי מה שמבדיל מוות של ילד בטלוויזיה כאן לעומת ארצות הברית. שם עוזבים את המשפחה בשקט.
"בדיוק. בארץ, מפני שאנחנו מוכי שכול, יש לנו טקסים מטורפים כמו השבעה, ולפעמים זה ממש לא מתאים. גם האימא בסדרה היא קצת אני, וגם לה מאוד קשה עם הטקסים האלה. אנשים נורא רוצים לנחם אותך, זה מובן. אבל יש גם האלמנט המוכחש של 'עזבו אותי, בחייאת'".
"מלאך של אמא" היא יצירת הביכורים של ויסמן, אבל זה לגמרי לא נראה כך. היא מלוטשת כמו יהלום טלוויזיוני, מצולמת להפליא, מבוימת ברגישות, מלוהקת בעושר גדול של פנים חדשות ומתפקעת מפוטנציאל עלילתי. פרט לתעלומת הרצח היא הופכת מכל כיוון את המתח הבין זוגי, את יחסי האהבה־שנאה־מחנק־שחרור שבין הורים וילדיהם ואת המתח הגזעני ששוטף את ערי ישראל, בעיקר מול קהילת יוצאי אתיופיה. הדבר המפתיע, חוץ מהעובדה שהיא מאפשרת לבתה התינוקת לשחק בשלולית של מי מזגנים כשאנחנו מתיישבים בבית קפה, הוא מידת החופש האמנותי שנתנו לה.
"זה בחוזה שלי", היא אומרת. אני מחמיא לסוכן שלה והיא מסבירה: "זה אפילו לפני הסוכן. החוזה שלי מביך מבחינה כלכלית, אז אמרתי: 'עשירה אני כבר לא אהיה מזה, אבל אני רוצה להיות מעורבת מאוד'. אני יודעת שתסריטאי על הסט זה אף פעם לא רעיון טוב, אבל רציתי להיות שם. בהפקה צחקו עליי, את אחת הסצנות כל כך רציתי לראות, שאשכרה התחבאתי בשיחים. עלו עליי מיד, נראה לי שנכנסתי לפריים".
מאיפה הגיעה הבחירה לעסוק במתח הבין גזעי בין קהילת יוצאי אתיופיה לשאר החברה הישראלית?
"הדמות שהכי הכניסה אותי לסיפור היא בכלל הדמות של ניגיסט, יוצאת אתיופיה, שמשחקת תהילה ישעיהו הנפלאה. במקור היא מבוססת על חברה נורא טובה שלי, הכי לא הסטריאוטיפ. דמות נערצת שסביבה בניתי סיפור של אי צדק. כתבתי את זה לפני מחאת האתיופים, אבל מי שקצת הכיר הרגיש את את זה באוויר. אנחנו מתייחסים אליהם כפחות שווים, אנחנו לא רוצים אותם כחברים ובטח שלא נתחתן איתם. אנחנו חברה לא מקבלת. כל כור ההיתוך הזה הוא עבודה בעיניים".
שברת יפה את הסטריאוטיפ.
"סליחה, לא התכוונתי. אני פשוט מכירה אנשים כאלה".
"מלאך של אמא"
ימי ראשון ב־22:00 ב־yesDrama ו־yesVOD