תזמון, כידוע, הוא עניין של טיימינג. והתזמון הפעם הוא כמעט קוסמי: עם סיומו של חג הפסח, וככל הנראה גם סיומה של עוד מלחמה מול איראן, מגיעה סדרה חדשה בעלת ניחוח בטחוניסטי חזק. ככה זה בתקופות בטחוניות סוערות – בשלב מסוים הן תמיד מגיעות גם אל המסך שלנו.בין אם אלה סדרות עלילתיות כמו "פאודה" או "טהרן", סדרות תיעודיות מתמשכות כמו "אויבים", או סדרות דוקו תקופתיות כמו "סינדרום עזה", "לבנון" ו"אינתיפאדה", במדינה שבה הנושא הבטחוני תמיד אקטואלי, טבעי מאוד שאנשי הביטחון יתפסו פרונט גם בסדרות שאנחנו רואים.

>> בואו לאכול ממתק: סביב השולחן הזה יושבת הישראל שיכולה להיות
>> למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

תת ז'אנר מובהק של כל זה מיועד לאנשי הביון, הזרוע הארוכה של המדינה, כי בעוד צה"ל מוכר לנו מקרוב מדי (כך שאנחנו רואים בקלות גם את פגמיו), ארגוני המודיעין הישראליים מצליחים לשמור על מעמד סקסי יחסית. הם ה"מגן ולא ייראה", אנשי הצללים, האנשים המתוחכמים שפועלים בסתר ומצליחים להוציא יש מאין הישגים בלתי נתפסים.אחת הדוגמאות המובהקות לכך הייתה חיסולו של מחמוד אל מבחוח ב-2010, סיכול ממוקד בלב דובאי (לפני שהפכה למדינה ידידותית), שבו הצליחה מדינת ישראל בערמומיות ובתחבולות להגיע אל מי שנחשב לאחת הדמויות הבכירות בחמאס. 16 שנים אחרי החיסול, מגיעה סדרת דוקו חדשה שמספרת את סיפור החיסול הזה – אבל לא רק.

מדובר ב"מלחמת הצללים – החיסול בדובאי", דוקו בן שני חלקים (כ-50 דקות כל אחד) שעלה השבוע ב-HOT8. שני יוצרים עומדים מאחוריו – ארי פינס, מיוצרי "צל של אמת", ורונן ברגמן, אחד העיתונאים הישראלים המצליחים בעולם היום ומומחה בינלאומי בעולם המודיעין הישראלי.חלוקת התפקידים ברורה: ברגמן הוא מספר הסיפור. הוא האיש שמופיע הכי הרבה על המסך כמי שמגולל את סיפור החיסול עצמו (ליד אנשים שהשתתפו בחיסול, מנהלי מחלקות במוסד, ראשי שב"כ ומוסד לשעבר וגם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט). פינס נותן את האווירה הכללית – וטביעת האצבע שלו בהחלט מורגשת ביכולת להעצים את הסיפור לכדי דרמה שקשה להוריד ממנה את העיניים.

הסדרה מספקת שני קווי עלילה: הראשון הוא הכרונולוגי והפשוט, שמספר את הסיפור של אל מבחוח מול מדינת ישראל (החטיפה והחיסול של שני חיילי צה"ל, אבי סספורטס ואילן סעדון, על ידי חוליה שאל מבחוח הוביל; המעורבות שלו בחמאס והבריחה שלו בעקבות הרצח); ומצד שני העיסוק העמוק יותר בשאלה שלא מספיק עולה לאחרונה, שאלת יעילותו של הסיכול הממוקד.כאן, הטיימינג הופך למעניין במיוחד, כי הסדרה עולה בדיוק בתקופה שבה הסיכול הממוקד הופך להצגה היחידה בעיר – "שאגת הארי", כמו "עם כלביא" ו"חרבות ברזל" לפניה, נרמלה לחלוטין את החיסולים. מרגעים גרנדיוזיים יחסית כמו חיסולם של חסן נסראללה או איסמעיל הנייה, ועד הקלישאה לפיה כל יום אתה מתעורר כדי לגלות שראש מערך מהדקי הסיכות של משמרות המהפכה חוסל על ידי חיל האוויר.

כל כך התרגלנו לחיסולים האלה, עד שלא שמנו לב שהם יצאו מהתבנית המקורית שלהם מזמן: מה שהתחיל בתור רצון "לעצור פצצה מתקתקת", למנוע רצח של ישראלים באופן ישיר על ידי חיסולו של הגורם שיוביל לרצח (בבחינת "הבא להרגך השכם להורגו"), הפך פשוט לאמצעי של מדינת ישראל להיכנס בכל דמות נבל שהמציאות המזרח התיכונית יצרה – מחסן נסראללה, דרך מוחמד דף וסינוואר, ועד החיסול של האייתולה עלי ח'מנאי, שליט איראן.אין ספק שכולם לחלוטין בני מוות וטוב שאינם, אבל השאלה שלא נשאלת היא שאלת התועלת: עד כמה החיסולים באמת משפרים את מצבה הבטחוני של ישראל.

"מלחמת הצללים" משחקת תפקיד כפול בעניין הזה, משווקת את הסקס אפיל של עולם הביון, של הפעולה הממזרית, של האלגנטיות הישראלית והג'יניוס היהודי שמצליח להגיע לכל מקום, אבל גם שומטת את הקרקע מתחת לרעיון שעומד בבסיס החיסולים.המשפט הממצה ביותר בסדרה היה של ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, שאמר ש"חיסול ראש הנחש לא מחסל את הנחש". כלומר, שמדינת ישראל התמכרה לסמליות שברצח המנהיגים ולא שמה לב שלצד הריגוש המיידי ותחושת הנקמה (ע"ע "כל כלב ביג'י יומו" מלהיט התקופה "חרבו דרבו"), המציאות שאחרי החיסול היא יותר מורכבת. הצד השני אמנם נפגע, אבל בסופו של דבר מחליפים תמיד יהיו ותחושת הנקם הופכת לפעמים ארגונים ליותר מסוכנים ממה שהיו קודם.

ואולי "מלחמת הצללים" אומרת משהו אפילו יותר עמוק: שמדינת ישראל של נתניהו נורא אוהבת לשחק את "המשחק הגדול". נתניהו תמיד אהב לדבר על איראן כסכנה הקיומית הגדולה (עוד משנות ה-90'), לשלוח את חיל האוויר למשימות נועזות מול אויב שרחוק אלפי קילומטרים מכאן, לדבר על "שינוי המזרח התיכון" – אבל שכח, גם בכוונת מכוון, שאת הנזק הכי גדול למדינת ישראל לא גרמו האיראנים, אלא הנוח'בות שחיים על הגבול.

שבעה באוקטובר מופיע בסדרה רק ברמז, אך שם התנפצה התפיסה שלפיה אפשר לשפר את המצב במבצעים אלגנטיים, תקיפות של חיל האוויר וחיסולים של בכירים במשמרות המהפכה. בסוף, אחרי כל המבצעים ההירואיים (והם באמת הירואיים), נחזור פעם אחר פעם לחצר האחורית שלנו, לבעיה הפלסטינית המדממת שאיש לא מוצא לה פיתרון והממשלה מעדיפה שלא לפתור (כי בכל זאת, סמוטריץ' צריך להצביע בעד התקציב).

ועם כל זה, "מלחמת הצללים" היא סדרה כיפית לצפייה. קצבית, לא מאוד ארוכה (שעה וחצי ברוטו וגמרתם), מרתקת מבחינת הסיפור הלא ייאמן שלה, ומכילה שלל דמויות כריזמטיות (כולל ברגמן עצמו) שמהפנטות אותך פנימה. אבל המסקנה שאתה יוצא איתה, לצד ההתפעלות מהיכולות העילאיות שלנו, היא התחושה המבאסת שכל ההו-הא הזה של מדיניות הסיכולים הממוקדים אולי סקסי ומספק אחלה פריימים למהדורות, אבל לא ממש משפר את המצב הבטחוני שלנו כישראלים.איך אמר המשורר? עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות. והיא הרבה פחות מחרמנת מפעולת קומנדו מרהיבה במדינת אויב.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HOT
• דוקומנטרי