מה חשבתם: "מפלגת המחשבות" התעלמה מהפיל הסגול והמסית בחדר

בתוך התקופה הכי כאוטית של ימי חיינו, בעיצומה של מלחמה שאיש לא יודע מתי היא תסתיים, ובשלב שבו אנחנו כבר מסתכלים בשמיים לדאגה בתהייה האם יבוא טיל מאיפשהו – מגיע הגרנד פינאלה של אווירת החורבן: תשעה באב. היום שבו עם ישראל מציין את חורבן הבית השני, את הרגע שבו הפילוג הפנימי הפך לאסון מוחלט.

>> המסעדות שפתוחות בתשעה באב: "שנים אחרונות שמותר, לא נפתח?"
>> יום כיפור בתל אביב: שעת המבחן של קואליציית חולדאי והציונות הדתית

לאורך השנים תשעה באב סיפק אתגר לא פשוט לערוצי הטלוויזיה השונים. בניגוד לאחיו הגדול, יום הכיפורים, הוא לא באמת חלחל לתרבות הישראלית; יש אמנם חוק שאוסר על "פתיחת בתי עינוגים" בערב תשעה באב, אבל הוא לא ממש נאכף. תל אביב, שבשנות העשרים של המאה הקודמת הושבתה בערבו של יום האבל הזה, עובדת כיום כרגיל. ובכל זאת, חלק לא קטן מעם ישראל עדיין מציין את היום הזה. כך נמצאות רשתות השידור במצב של מבוכה – מצד אחד הן חייבות להמשיך לשדר, ומצד שני הן מחויבות להנמכת טון. בקשת 12 שודר סרט דוקומנטרי על כפר עזה שלאחר החורבן האחרון שידענו – זה של ה-7.10; ברשת 13 חזרו לשידור חוזר של "המקור"; ובכאן 11 ניסו לפתור את הדילמה בעזרת שני אנשים חושבים.

"מפלגת המחשבות" הוא פודקאסט ותיק מבית "אבי חי", בהובלתם של מיכה גודמן ואפרת שפירא-רוזנברג. בפודקאסט, שלפני שבוע חגג לא פחות ממאה פרקים, הם מנסים לעשות זום אאוט מהוויכוח הפוליטי האינטנסיבי שאנחנו מנהלים כאן – לטובת סוגיות העומק. שעת המשבר, כעת, הביאה אותם לטלוויזיה בספיישל מיוחד של חצי שעה ששודר אתמול (שני).

כמו שאת רואה, לא כתוב כאן כלום על ביבי. "מפלגת המחשבות" (צילום באדיבות כאן 11/דנה ושולה הפקות)

עד כמה האדפטציה למסך עבדה? האמת היא שלא ממש. לא פשוט לעשות את המעבר הזה ממדיום שמבוסס על האזנה אל המסך הקטן. התחושה היא, פעמים רבות (ובניגוד נניח ל"שיר אחד", שכן הצליחה לחצות את המדיום) שזה היה סוג של פוד מצולם ושלא תמיד הצפייה בו מספקת ערך מוסף. באותה מידה, יכולתי להאזין לפרק ולהחשיך את המסך ולא הייתי מפסיד כלום.

המשימה הגדולה של גודמן ושפירא-רוזנברג, כפי שמתבטאת גם בתוכנית, היא ניסיון למצוא את האמצע: את הרגע שבו הקולקטיב הישראלי המשותף ינצח את האינסטינקט שקיים בכל אחד מאיתנו – להתחבר בחזרה אל השבט. יחד, הם הולכים אל שלושה אירועי מבחן גדולים – הירי על אלטלנה, שהעמיד את האצ"ל ואת הממסד הישראלי בנקודת התנגשות; מלחמת לבנון הראשונה, שבה השמאל החילוני עמד במלכוד פנימי (מצד אחד שירת במלחמה, ומצד שני התנגד לה עמוקות) – ועל אותו רעיון, תכנית ההתנתקות שהעמידה את הימין באותו מבחן בדיוק.

בכל שלושת המקרים, האינטרס המשותף ניצח: אחרי הטרגדיה של האלטלנה לא היתה מלחמת אחים. מלחמת לבנון אמנם סיבכה את ישראל עמוקות בגבולות (עד שבאה הנסיגה של אהוד ברק), אבל קרע פנימי או סרבנות המונית לא היתה, וגם בהתנתקות למרות הקושי העצום של מתיישבי חבל עזה ועל אף נבואות הזעם – השלם הישראלי נותר שלם. ובכל זאת, נדמה שבנקודת המבחן הרביעית הגדולה – זו שמתנהלת ברגעים אלה ממש – השלם הישראלי לא ממש מצליח לעמוד.

"מפלגת המחשבות" (צילום באדיבות כאן 11/דנה ושולה הפקות)

ונדמה שאת החלק הרביעי של התוכנית, על אף חוכמתם הרבה (וזה לא סרקסטי), גודמן ושפירא-רוזנברג לא מצליחים לפצח. מה בדיוק בפעם הזאת מרגיש כל כך שונה? למה הקרע הישראלי של 2024 מרגיש עמוק יותר מ-1982 או מ-2005? ועל אף שקטונתי, אני רוצה להציע ממקומי הצנוע את מה שלא עלה בפרק אפילו לא ברמז: העובדה שאנחנו חיים בעולמות שונים. כי ב-48', 82', ו-05' – חיינו כולנו באותו עולם. ראינו את אותה מהדורת חדשות בערב. קראנו את אותם עיתונים בבוקר. שמענו את אותה מוזיקה. התכנסנו סביב אותן מדורות שבט. הייתה מציאות שיכולנו להסכים עליה. סט שלם של עובדות, שעליהן אפשר היה להתווכח מבוקר ועד לילה, להצביע בבחירות, להפגין ולגבש עמדה מנומקת. המציאות של 2024, מה לעשות, שונה בתכלית.

הצדדים הפוליטיים שעומדים סביב הוויכוח, כיום, כבר לא חיים באותו עולם. מתוך אינטרס פוליטי ברור ותחת השפעה ברורה של הרשתות החברתיות שכלאו אותנו בתיבות התהודה של עצמנו – נפרדנו, הלכה למעשה. אנשים קמים בבוקר וקוראים את העיתון שמאשש את עמדתם. קוראים בפיד את מי שחושב כמוהם (ואת כל היתר חוסמים או מאנפלים). ובערב כבר לא רואים את אותה טלוויזיה; לימנים יש את הערוצים שלהם, ולשמאלנים את הנטפליקס שלהם, וכל אחד רואה את המציאות שמותאמת אליו אישית. לתפארת האלגוריתם.

אין פלא שהוויכוח מרגיש כאוטי כל כך. כשכל מה שאתה קורא סביבך הוא רק כמה אתה צודק והאחרים טועים, אפילו על העובדות הבסיסיות כבר אין הסכמה. ובתוך תיבת התהודה, הדרך היחידה להישמע היא להגביר את הקול ואת הטיעון. וכך מגיעים שני הצדדים לתחושה שזה הכל או כלום – או שנילחם למען תפיסת העולם שלנו או שהצד השני פשוט ימחק אותה. זה נכון לכל העולם המערבי, וזה נכון גם לישראל. בניסיון לפצח את המחלוקת של 2024, גודמן ושפירא-רוזנברג לא נוגעים בלב העניין הזה – ובכך שאם אנחנו רוצים איזשהו עתיד משותף, כדאי שנסכים על איזושהי מציאות משותפת.

כולנו יודעים מי מרוויח ממציאות שבה כל אחד מאיתנו נמצא עמוק במסלול שלו: הפוליטיקאים, ערוצי התקשורת השונים, בעלי האינטרס. מי שמפסיד – זה כל היתר. אנחנו. אלא שכדי להבין את זה, צריך להצביע באומץ גם על מי שמקיים את השיטה הזאת ומשגשג בה: מי שבוחר בפילוג ובהסתה, מי ששוב ושוב באופן ציני מחלק אותנו ל"אנחנו" ו"הם". וזה פחות עובד בתקשורת של ערב תשעה באב. הרבה יותר קל להשאיר את השאלה הזאת באוויר, דרך העיניים העצובות והכואבות של שרית זוסמן, אימו של בן זוסמן ז"ל שנהרג ב-7.10. 

יכול להיות שלגעת באש הבוערת הזאת אי אפשר בערב של יום אבל. האמת היא שרק אם נישיר מבט ללהבות ונבנה מציאות תקשורתית ופוליטית חדשה, רק אז הממלכתיות תוכל לנצח את השבטיות. הספיישל של גודמן ושפירא-רוזנברג אפיין מצוין את הבעיה, אבל התקשה למצוא את הדרך לפיתרון. ואולי זה התפקיד שלנו.