בשנים האחרונות אני מתעסק הרבה בשאלת יכולתו של התיאטרון הישראלי להיות פוליטי. והכוונה אינה לנושאים ולתכנים של המחזות שהוא מציג, אלא לאירוע תלוי המקום והזמן שבכוונתו ליצור. להקשר שבתוכו ומתוכו הוא נעשה: באיזו חברה, תחת איזה מוסד, מה הרכב הקהל, באילו כלים הוא משתמש כדי לייצג, ואת מי; מהם יחסי הכוחות בין הקהל למשתתפים; מי נוכח כאובייקט אך נעדר כסובייקט; ומהו ההון שהתיאטרון צובר ומפעיל – הון אמנותי או הון מוסרי? פרטי או ציבורי? כל אותן שאלות המבקשות לבדוק את מנגנוני התיאטרון ותפקידו כישות פוליטית.
>> "החשבון החברתי" של סורקין מסתפק באמירה על חשבון הדרמה

אותן שאלות המעסיקות אותי במדיום – ושכמובן נגזרות משאלות על החברה הישראלית בכלל – הן כנראה בין הסיבות למשיכה החזקה שלי למחזה מקבת, המפרק וחושף את המנגנונים הפסיכולוגיים והיצריים של האדם, ואת הפוליטיקה שביחסים בין אנשים. האדם כישות פוליטית. השאיפות, התככים, השקרים, המניפולציה, הדה-הומניזציה, האלימות, השיגעון, יחסי הכוחות והשררה המתעוררים באדם החותר לממש את שאיפותיו הכמוסות והאישיות על חשבון האדם האחר, על חשבונה של חברה שלמה.

הוא משרטט טיראניה הנבנית מתוך שחיתות מוסרית, תחושת רדיפה פראנואידית ופולחן כוח, בה מי שלא מיישר קו נתפס כאיום ומוכרז כבוגד שיש להיפטר ממנו. המחזה מציב את הפוליטיקה במערומיה, כתכונה אנושית על סכנותיה ומחיריה המוסריים, ושופך אור על הרגע בו תשוקה פרטית נעשית כוח ציבורי. החיבור בין הטקסט לתיאטרון, לחברה הישראלית ולפוליטיקה בת זמננו, מרתק אותי היום יותר מתמיד.

את ההצגה אני מביים בעיבוד חדש שיצרתי לחמישה שחקנים בלבד. היא מתרחשת כולה בין כותלי ביתם של מקבת ואשתו ועוקבת אחר פעולותיהם בדרך לשליטה המוחלטת. בשקט של ביתם, אינטימיות זוגית חמה מתערבבת באינטימיות קרה של פוליטיקה. מה קורה כשהשאיפות הפרטיות של הזוג מטלטלות את הבית? כשאחריות מוסרית וציבורית נרמסת תחת רצונות אישיים? כשגבולות הבית נפרצים, וכך גם הגבולות המוסריים? ומה המשמעות של כל זה כשמקבת הוא אדם כמוני-כמוך? לא תהיה כאן טרגדיה גדולה של מלך. ואם תהיה כזאת, הרי שהמלך הזה צמח מתוכנו, ולכן גם לנו חלק בטרגדיה. אנחנו מציצים אל תוך ביתו. אנחנו רואים את שיקוליו, את מניעיו, את שאיפותיו ותשוקותיו. אנחנו מזהים אותו. הוא מהעם. הוא אנחנו. הטרגדיה בביתנו.

קל מידי להסתכל על ההצגה מקבת כ'מראה לחברה', כנהוג לומר על תיאטרון. הדימוי הזה מפשט אותה בעיניי, פוטר אותנו מאחריותנו בזמן הצפייה, מאפשר לנו למרק את מצפוננו בעודנו מטילים את האשמה על השליט ופעולותיו. אולי נכון יותר לחשוב על מקבת לא כמראה לאדם, אלא כסריקת MRI של האנושיות הפוליטית שבו, שנמצאת בכל אחד מאיתנו הנוכחים באולם התיאטרון. רואים לנו. משום כך אני מוצא בו טקסט שיש להתייחס אליו בשעה הזאת. לא מפני שהוא “חשוב” או “פוליטי”, ולא מפני שעצם הצגתו הופכת את התיאטרון למעשה פוליטי (תהיה זו הצהרה יהירה וריקה), אלא מפני שבבסיסו מונחת אמת חשאית, פנימית וחבויה. אמת שאיננו רוצים להישיר אליה מבט. כזאת שמעוררת שאלה מטרידה בדבר הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאתנו לפתח חשיבה ותפיסת מוסר מקבתית. מי מאתנו שכבר שם. מי מאתנו שעל דרך המלך.

המחזה השייקספירי צועד איתנו כבר יותר מארבע מאות שנה. זה כוחה הגדול של יצירה קלאסית, היא מאפשרת לנו לקרוא אותה בכל מקום ובכל תקופה, כשהיא משתנה ומתעצבת בהתאם למציאות חיינו. חושפת בפנינו מי אנחנו, ואף יותר מזה – חושפת את הסכנה הטמונה במי שאנחנו עלולים עוד להיות.
העיבוד החדש ל"מקבת" יעלה בתיאטרון החאן (דוד רמז 2, ירושלים) בסוף החודש ולאורך נובמבר. לתאריכים, פרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• שייקספיר
• פוליטיקה