ברלין זה לא כאן: "לא יהיו שיתופי פעולה כל עוד יש כיבוש"

לפני שבועיים נסעתי עם חברים למסיבה בירושלים. כשחצינו את העיר בדרך למסיבה עצר פתאום אחד החברים, ירושלמי במקור, והצביע על בניין גנרי. הוא סיפר שהמסיבה הראשונה בחייו התרחשה בבניין הזה, שהיה נטוש בזמנו. את המסיבה ארגן ליין הפאקוטק הוותיק, והוא נזכר איך אותו רייב מחתרתי, שבו תקלטו צמד דיג'ייאיות עם איקסים מאיזולירבנד על החזה, משך אותו אל תוך סצנת חיי הלילה.   

אין המון מסיבות מהסוג הזה בימינו, הכל קצת יותר ממוסד, מוכן, קל מדי. זה לא תמיד היה ככה.
בתחילת שנות האלפיים, בימי האינתיפאדה השנייה, פעל בתל-אביב קולקטיב קווירחנה, קבוצה של להט״בים, אנרכיסטים, פלסטינים, אקטיביסטים מהשמאל ועוד קבוצות שוליים שהתקבצו יחד לרקוד ולמחות. הקבוצה ארגנה מסיבות מחתרתיות ברחבי העיר, מתחת לגשרים, במעברים תת-קרקעיים, בחלק מרחוב אלנבי שנסגר לשיפוץ ושאר מקומות אלטרנטיביים לא ממוסדים. המטרה הייתה לחבר בין חיי לילה למחאה פוליטית ולהציג את החיבור הזה במרחב הציבורי, כך שכל מי שרוצה יוכל להצטרף. 

משה קוטנר בימי קווירחנה העליזים (צילום: שי בן אפרים)

הרייבים של קווירחנה החלו בשנת 2001 כאופציה אלטרנטיבית למצעד הגאווה הממוסחר ולתרבות הפינקווש של ישראל, וכללו בנוסף לתקלוטים גם הופעות חיות, מופעי דראג, וידאו ארט, תלבושות מופרעות וקריאה לפעולה ישירה. התקופה בה התקיימו המסיבות, על רקע האינתיפאדה השנייה, האלימות הגואה והיעדר הרשתות החברתיות, הפכו אותן למובלעת ייחודית בתוך הכאוס הישראלי. הן הצליחו לחבר בין שלל הקצוות החברתיים בישראל, כך שאפשר היה לרקוד יהודים לצד פלסטינים, סטרייטים לצד להט"בים, עובדים זרים וחסרי בית לצד בורגנים מבוססים – ולהרגיש את החיבור האנושי שמתעלה מעל פוליטיקה צרה.

מי שהיה מהמארגנים של קווירחנה ואחד הרזידנטים הוא בוסקו (משה קוטנר), aka מישל לה היסטריק, aka די.ג'יי בוסקו, החלוץ הבלתי מתפשר של רייבים פוליטיים בישראל, שכיום מתגורר ופועל בברלין, שם הוא חלק מהקואופרטיב הקווירי Dreamcore במסגרתו הוא ממשיך לארגן רייבים מחתרתיים בסגנון DIY. ביום שישי הקרוב הוא יחבור לפאקוטק ולוורטקס במסיבה שתתרחש במועדון הארט קלאב ותאפשר לנו טעימה מהרייבים הפרועים של תל אביב של שנות האלפיים, הישר מהצומת החשובה שבין חיי לילה לאקטיביזם.

היו לילות ב-EPGB. משה קוטנר (עיצוב: שירי עצמון)

"לא הייתי במסיבה בישראל משהו כמו שבע שנים", מתוודה קוטנר. "הייתי רק בפסטיבל הפנזינים בתחנה המרכזית שחברים שלי מארגנים וחשבתי שהוא האירוע הכי טוב שהייתי בו בארץ כל פעם מחדש. אבל חלק מההפקות שמארגנות מסיבות אני מכיר עוד מפעם. פאקוטק היא אחת מהם. אני זוכר רייבים בטבע ובמקומות נטושים של הקבוצה שממנה הם צמחו, מאה מטר מתחת לאדמה. במשך הרבה שנים פאקוטק דבקו בטכנו, עוד לפני שזה היה אופנתי. הם תמיד היו מעולים במה שהם עושים, אז אני מצפה לבלות ולנגן בגרסה העכשווית שלהם".

יש רגע שנשאר איתך מתקופת הרייבים של תחילת שנות האלפיים בתל אביב?
"המסיבות במנהרות מתחת לאלנבי, ריח שתן, בלוני גז צחוק, ולנגן אסיד טכנו ופט שופ בויז כשאני מחופש למלכה ושתי בפורים. ובירושלים – לנגן רייב ניינטיז במסיבה שפלשה למנהרה שהייתה בבנייה ממש ליד או מתחת לכותל. שילוב של התרגשות וחרדה מהרגע שבו תגיע המשטרה". 

אתה מתגעגע לתל אביב? יש בה משהו שקוסם לך עדיין?
"אני תמיד מתגעגע לחברים וחברות בתל אביב. אבל העיר תל אביב שאני מתגעגע אליה כבר לא קיימת יותר וזה קצת מוזר".

משה קוטנר, aka די.ג'יי בוסקו (צילום באדיבות האמן)

איך נראית תרבות האנדרגראונד בברלין כיום? ברלין מאפשרת היום כמו פעם?
"בברלין, כמו בתל אביב ובכל מקום בעולם כמעט, אנחנו בשלב מתקדם של ג'נטריפיקציה, הביטוי העירוני של המדיניות הניאו-ליברלית שבה רווח כלכלי קודם למרחבים, לתרבות ולסולידריות חברתית. ברלין החזיקה מעמד מול זה הרבה שנים, ועדיין קורים בה דברים שאפשר רק לחלום עליהם במקומות אחרים, כמו מהלכים רציניים ותמיכה ציבורית להגבלת כמות הנכסים שמותר לחברה אחת להחזיק. אבל בינתיים המקומות הקיימים נאבקים והאפשרות להפעיל מקומות חברתיים ואמנותיים חדשים במרכז העיר נעלמת, קיימים הרבה קולקטיבים, אבל המרחב לפעול נעלם".

מה זה אומר בפועל?
"יש תהליך של סטריליזציה, ניסיון שהכל יהיה נקי, מעוצב ומניב רווחים למישהו. מקומות אלטרנטיביים נסגרים לטובת פרויקטים מסחריים, כולל אחרוני הסקוואטים. זה דבר עצוב גם למי שלא מבקר יותר במקומות האלה, כי משהו מהאופי ומהגוון של העיר הולך לאיבוד. מצד שני, יש מקומות ואירועים שקיימים כבר 30 שנה וקשה לדמיין שאי פעם יעלמו. וגם תמיד מתפתחים דברים חדשים. בתקופת הקורונה הייתה פריחה של רייבים ביערות ואירועים קהילתיים חמודים ולא מסחריים בפארקים או בבתים פרטיים". 

אתה חושב שהעובדה שאנחנו חיים במדינה קטנה פוגעת באפשרות לייצר ולשמר סצנות אלטרנטיביות?
"הגודל יכול דווקא לשחק גם לטובה. יש למשל סצנת פאנק מאוד פעילה ומגובשת. אבל הבעיה בעיניי היא לא בגודל אלא בהפרדה מהמרחב, ביכולת המוגבלת או לא קיימת לשתף פעולה במוזיקה ומסיבות ומחאה עם אנשים ממדינות שכנות לישראל. דמייני איזה שיתופי פעולה מטורפים היו יכולים להיות עם סצנות בלבנון או מצרים".

"מסיבות וריקודים תמיד היו מקום שבו התבשלו מהפכות". משה קוטנר (צילום באדיבות האמן)

ובברלין זה כן קורה.
"כן, וזה מרגיש הכי טבעי וחזק, אבל זה לא יקרה בישראל כל עוד קיים כיבוש. גם בתוך ישראל יש הפרדה מכוונת בין יהודים וערבים, מצב של אפליה שהוא שקוף לרוב האנשים שלא חיים אותו. התרבות האלטרנטיבית במקום כזה חייבת להיות כזאת שקוראת תיגר על האפליה והגזענות, ובאופן אקטיבי יוצרת כיסים של מציאות אחרת. אני יודע שקורים דברים כאלה בתל-אביב וחיפה".

איך אתה תופס את ההתנגשות שבין אסקפיזם לבין נוכחות פוליטית במסיבה?
"לאורך ההיסטוריה מסיבות וריקודים היו מקום שבו התבשלו מחאות ומהפכות, מקרנבלים באירופה בימי הביניים, דרך טקסי ריקודים באפריקה שהפכו למחאה נגד הקולוניאליזם. לגבי ההווה – אני לא תופס אסקפיזם כמשהו רע לעומת נוכחות פוליטית כדבר טוב. אסקפיזם כרגע הוא דבר הכרחי כי יש צורך הישרדותי לברוח ממציאות של חיים תחת הקפיטליזם המאוחר, שיש מי שקוראים לו כבר ניאו-פיאודליזם, חיים במצב של עבדות. ולמיעוטים תמיד קשה פי חמש. לעומת זאת מסיבות הם מרחבים עם פוטנציאל לחוות את עצמנו אחרת, את הגוף, את הכוח האישי והקהילתי. מתוך החוויה הזאת יכולה לפעמים להיוולד גם פעולה או תנועה פוליטית".   

על מה אתה עובד עכשיו?
"אני מרצה ועושה סדנאות בפסטיבלים וכנסים באירופה על החיבור שבין צדק חברתי, תרבות רייב וריפוי אישי-קהילתי, עם אור גילת, שביחד היינו ממקימי קבוצת קווירחנה. כרגע מתחילים פיילוט של סדנא בנושא קהילה קווירית בתל אביב". 

>> די.ג'יי בוסקו X פאקוטק, שישי בארט קלאב החל מחצות. כל הפרטים כאן.