"המלחמה שלנו בתעשיית האופנה המהירה היא מלחמה פמיניסטית"

אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שנובמבר יעבור מבלי שאכנס ל-ASOS אפילו פעם אחת, הוא היה זוכה להתקף צחוק היסטרי, תוך קריאות "שום מלח מים", כדי לוודא שנבואת הזעם שלו לא תתממש. אופנה תמיד הייתה חלק מהחיים שלי. תמיד אהבתי בגדים, שופינג הרגיש לי כמו תחביב לגיטימי, היה לי את הארון הגדול ביותר מבין כל החברות שלי ובכל זאת אף פעם לא היה לי מה ללבוש ורוב הזמן שנאתי את מה שראיתי במראה.

בניסיון למלא את החור שבלב, הייתי מזמינה חבילות על גבי חבילות; ASOS ,NEXT ,Adika ואפילו עלי אקספרס, כולם היו אורחי קבע בארון ובחשבונות האשראי שלי. ידעתי שאני רוצה וצריכה להפסיק, אבל לא ממש הצלחתי. "רק עוד חולצה אחת", הייתי אומרת לעצמי, "את השמלה הזאת אני באמת חייבת". את העטיפות הרבות הייתי מחביאה מבן הזוג (בכל זאת, לא נעים), נכנסת ללופים עם עצמי על תשלומי מכס וכשהשליח הציע שאשמור את המספר שלו, עברתי לאיסוף עצמי בשביל להימנע מהפדיחה. היום זה נשמע לי מופרע, אבל בזמנו לא הייתי שונה מאף אחת מהחברות שלי. כולנו גדלו על האמרה "Shopping is cheaper than therapy" ובכלל, בגדים ואופנה נתפסים כמין עיסוק כזה שהגיוני שנשים יהיו שקועות בו, בכל זאת דעתנו קלה – ואם לא נתעסק בבגדים, אז במה כן?

Fast Forward ארבע שנים קדימה: היום אני נלחמת בתעשיית האופנה המהירה דרך מיזם "מתלבשות על נובמבר" יחד עם השותפות הנפלאות שלי, כולן נשים. במקביל, אני חוקרת את ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של תעשיית האופנה ומדיניות המיסוי הישראלית על טקסטיל ובין לבין אפילו הצלחתי לא לקנות בגדים במשך שנה.

אני מספרת את כל הסיפור הזה משתי סיבות. אחת, כי אם אני הצלחתי – כולן יכולות, ושתיים, כי בשביל להצליח להפסיק לקנות בגדים, הייתי חייבת לגלות מה מסתתר מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה, ומאז ועד היום אני מפיצה את הידע הזה.

תעשיית האופנה המהירה היא התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם, זאת שאחראית ליותר פליטות פחמן מרכבים וטיסות גם יחד, זיהום מקורות מים מתוקים בהיקף חסר תקדים והטמנת 100 טונות של בגדים לא רצויים באדמה מדי שנה. למעשה, העולם מייצר 50 מיליון טון של פסולת טקסטיל בשנה, כשרק אחוז בודד מפסולת הטקסטיל שלנו ממוחזר – היתר יישאר באדמה למאות שנים קדימה, הרבה אחרינו ואחרי נכדינו. כך, בזמן שכולנו ביד אחת נמנעים מכוסות וקשים חד פעמיים, ביד השנייה אנחנו רוכשים עוד ועוד בגדים מפוליאסטר שלא נוכל למחזר (וכנראה גם לא נלבש לעולם).

ההשלכות של תעשיית האופנה לא נגמרות בהשפעה על הסביבה. היא גם התעשייה השנייה הכי מנצלת בעולם, מקום אחד מעל לתעשיית הקוקאין. ייצור שמלה אחת מערב בממוצע 3,500 כימיקלים רעילים, המובילים לאין ספור מחלות קשות עבור פועלות הייצור. היא מגלגלת 1.27 מיליארד דולר מדי שנה שמקורם בניצול עובדים, כש-20% מהם ילדים מתחת לגיל 9 ו-70% מהן נשים שמרוויחות פחות מ-200 דולר לחודש, סכום שלא מספיק למחיה בסיסית אפילו בבנגלדש.

חשוב להבין: תעשיית האופנה המהירה מבססת את הרווח שלה על ניצול נשים הן כפועלות והן כצרכניות. מודל הרווח הוא לגרום לנו להאמין שאם רק נקנה את השמלה הזולה הזאת נהיה יפות, רזות וצעירות יותר. זו הסיבה שהדוגמניות כמעט תמיד יהיו 6 מידות מתחת למידה הממוצעת ובתחילת גילאי העשרה, כמעט כמו הנשים הצעירות שמייצרות לנו את הבגדים. במילים אחרות, המלחמה שלנו בתעשיית האופנה המהירה היא מלחמה פמיניסטית; אי אפשר להילחם על זכויות נשים ובו בזמן לממן עבדות נשים (כלומר אפשר, אבל זה צבוע).

האם זה אומר לא לקנות בגדים יותר לעולם? לא בהכרח. יש הרבה אלטרנטיבות בדרך: יד שנייה, עיצוב מקומי, בגדים ממוחזרים ועוד – על כולן אנחנו מדברות ב"מתלבשות על נובמבר". למה דווקא נובמבר? כי נובמבר הוא החודש בו נרשמות המכירות הגדולות ביותר בשנה. בכל שבוע יש מבצע הנחות אחר שלא בצדק זוכה לשם "חג" והצרכנים נשאבים לתפיסה שאם נבזבז יותר נרוויח יותר ואף נהיה מאושרים יותר. אנחנו יודעות שאפשר לעשות את זה אחרת. על בשרנו למדנו איך אפשר ליהנות מאופנה ובו בזמן לשמור על כדור הארץ, המצפון והנפש שלנו. והחלק הכי טוב? זה אפילו לא כל כך קשה. אז איך עושות את זה? כל התשובות והרבה יותר בסדרת ההרצאות הפתוחות שלנו במהלך חודש נובמבר.

לקבוצת הפייסבוק "מתלבשות על נובמבר"