נפלנו מחוץ לזמן. זה קרה. זה קרה לנו. זה לתמיד. זה לעולם

>> יעל קרמסקי היא במאית ומנהלת קבוצת התיאטרון "אנסמבל פספורט", המעלה בימים אלה את המופע "נופל מחוץ לזמן" על פי ספרו של דויד גרוסמן במוזיאון תל אביב לאמנות (המופעים הקרובים: 4.6 ו-25.6). פרטים נוספים וכרטיסים כאן 

את הספר "נופל מחוץ לזמן" שכתב דויד גרוסמן קראתי ב-2012. זהו אחד הספרים החזקים, המורכבים והבלתי נשכחים שקראתי.
עברו 10 שנים. הזמן היה נובמבר 2022.
חזרתי מציריך, אחרי כמה שבועות של חזרות להפקה שהעליתי שם, הישר לתוצאות הבחירות. זו התקופה שבה החלו ההפגנות בקפלן. "לא, לא… זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות – זה לא יכול להיות שהמלים האלה נכונות –", אומר האיש ההולך כשהוא מבין, שכנראה, המסע שיצא אליו היה לשווא. בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.

>> כולנו דרמה קווינז: סופ"ש של תיאטרון גאה וחיבוקים במקום מסיבה
>> מונטי פייתון בידינו? הקרקס של תזמורת המהפכה עוד לא מספיק מעופף

יום אחד, בשובי מאחת ההפגנות בתחושה של מועקה ואימה, בהיתי במדף הספרים והספר " נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן כאילו יצא אלי ואמר לי: "הגיע תורי!";  בהפגנות הולכים הרבה. זו מין התנהגות כזו של הגוף. הגוף רוצה ללכת לשם.
גם האיש ההולך (אייל זוסמן) הולך. הולך לשם.
האישה שלו (אליזבט וייסמן) אומרת: "אין מקום כזה. אין שם", ומסרבת להצטרף אליו, אבל הוא חייב ללכת כנגד הזמן שעצר מלכת. גופו לא יכול לעצור. 

סיימתי את העיבוד ביוני 2023. דויד גרוסמן נתן את ברכתו.
ההפגנות בשיאן. בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.
אני מגיעה למשרד של דודי פלג, ראש אגף התוכן ופיתוח עסקי של מוזיאון תל אביב לאמנות. דודי הוא האיש שפתח את שערי המוזיאון לקבוצות תיאטרון עצמאיות עם אוריינטציה חזותית, ומי שאיפשר ליצירה של 'אנסמבל פספורט' בית במוזיאון תל אביב לאמנות משנת 2017.

"שיהיה כתוב", אומרת דמות הקנטאור (ערן בוהם) לדמותו של רושם קורות העיר (רונן יפרח).
עם דודי יושבים על קפה ואין דאגה לזמן. הזמן עומד לרשותנו ולא אנחנו לרשותו. אחרי זמן, זמן מה, דודי השתכנע שבשביל העיבוד שעשיתי ל"נופל מחוץ לזמן" לארכיטקטורה של מוזיאון תל אביב לאמנות, אני אזדקק למרחבים הציבוריים של המוזיאון. כנראה לכולם. 

לשלב הזה נכנסת השותפה שלי ליצירה מזה תשע שנים, איריס מועלם, יוצרת וידאו, תאורה וחלל. הזמן קצוב וצריך לעבוד מהר. המרחבים הענקיים של המוזיאון, המסע מלוקיישן ללוקיישן, מאתגרים אותנו. קירות ורצפת המוזיאון הופכים למסכים שעליהם יוקרנו עבודות הוידאו ארט של איריס. תאורת חללי המוזיאון תחליף את הפנסים של התיאטרון. יצאנו מה-"Black Box" של התיאטרון ובבת אחת נפתח לנו האוויר. 

המסע עובר דרך חלל הכניסה של המוזיאון, לגשר שמחבר בין החלק הישן לחדש, לחלל הפנימי בשידלובסקי, לגשרים שמעל, ולבסוף יורדים למפל האור. הקהל עובר בגופו את המסע של האיש ההולך. הארכיטקטורה של המוזיאון הופכת להיות הפרשנות למופע. הרגע, למשל, שבו הסנדלר (אילן זכרוב) יורד במדרגות הנעות לכיוון האיש ההולך, לא יכול להיווצר על שום במה. הוא מכיל בתוכו את הזמן שעבר, את הצורך העז לא להישאר לבד, את הירידה התלולה לשאול.

אמצע אוגוסט 2023, מתחילות החזרות.
ההפגנות בשיאן. בכל יום שבת לוקחים את הכלבה ויוצאים להפגנה.
ההפקה אמורה לעלות באמצע נובמבר.

ואז– שבעה באוקטובר. בוקר שבת. לאודי, בן קיבוץ עין השלושה מהעוטף והאיש שלי, יש היום יום הולדת. הצלצולים של ההתראות בנייד נשמעים צפופים יותר ויותר, מבשרים שקרה משהו.
"זה קרה, זה קרה, זה קרה לו, זה לתמיד, זה לעולם, והוא לא, הוא כבר לא", אומרת דמות הקנטאור במחזה לדמותו של רושם קורות העיר.
החזרות נעצרות. אני לא בטוחה שתהיה לנו אפשרות להמשיך. אודי ואני רצים מהלוויה להלוויה. יש חטופים, יש נרצחים ואת אלה שחיים פינו לאילת.
זה קרה. זה קרה לנו. בבת אחת נפלנו מחוץ לזמן.

השחקן אייל זוסמן, שאיבד את בנו מאור בגיל שלוש, מחליט לנסוע למדבר עם התינוק שרק נולד השנה. אייל, האיש ההולך, הולך רחוק, כנראה כדי לא לראות יותר לעולם את פחד המוות בעיניים של ילד קטן. עובר חודש. אני מחליטה להמשיך בחזרות. רחבת המוזיאון משתנה והופכת מיום ליום לישות חדשה שלא תצא מהתודעה שלנו. קמה כיכר החטופים. במהלך ימי החזרות יש אזעקות והשחקנים רצים לניידים להרגיע את הילדים שנשארו בבית.

דצמבר 2023, מתחילים לראות מופע שלם. לירון ספיר, מעצבת התלבושות, צבעה כבר את כל הבדים בסגול והם בדרכם לתופרת שתחתוך ותגזור ותתפור עד לגנרלית. המוזיקאי רונן שפירא סיים ללמד את השחקניות.ים את כל השירים. עוזרת הבמאי עינת קפקא ממשיכה לכתוב במסירות הערות בכל חזרה.  

בכל פעם שמגיעים לסצנה של המורה הקשיש (דינה בליי-שור), אני חושבת לעצמי, עד כמה הטקסט של דויד גרוסמן אלמותי. "שתיים ועוד שתיים זה ארבע. חזור אחריי…", זו עובדה שאין עליה עוררין. יש עובדות שההיגיון לא מסוגל להכיל: "כן, מוזר כמה מעט יש לי לומר בעניין. מפליא ומאכזב, אני יודע, אבל היא, כלומר 'זה', כלומר מותו של בני, של מיכאל, לפנֵי עשרים־ושש שנים בתאונה טיפשית – זה כמו בולע לתוכו את המלים והתבונה, את כל המפתחות. ורק דבר אחד נותר קבוע ואֵיתן: היא [העובדה]. כאן".

היא, העובדה, כאן כבר למעלה משבעה חודשים. היא בלעה לתוכה את המילים והתבונה. את כל המפתחות.
שוב שבת. לוקחים את הכלבה ויוצאים לכיכר החטופים.