נטפליקס ודייב שאפל הרגו את הסטנדאפ. זה מה שנשאר

לא מצחיק. לא מצחיק בכלל. עד לפני כמה שנים, ממש לא הרבה, נטפליקס עוד איימה להשתלט על תעשיית הסטנדאפ. הם שפכו סכומים מגוחכים על ספיישלים לכל קומיקאי רענן, טיפחו טאלנטים, חיזרו אחרי כוכבים, בנו את המותג "Netflix is a joke" ובאופן כללי הראו כוונות להפוך למונופול של סטנדאפ. זה דווקא די הגיוני, שכן בשנים הראשונות של שירות הסטרימינג, עוד לפני שהתחילו לעסוק בהפקות מקור, ספריית הסטנדאפ הנרחבת שלהם הייתה אחד מהקלפים שהביאו את הקהל.

אבל האלגוריתם הוא שליט אכזר, ועם המעבר להפקות מקור גדולות יותר, הכסף שהופנה לעבר הסטנדאפ החל להצטמצם. או אולי להתרכז. במקום להשקיע בכמויות ספיישלים מכל קומיקאי בכל קבוצת מיעוט, פתאום נטפליקס חותמת על חוזים של עשרות מיליוני דולרים עם הכוכבים הגדולים (דוגמת דייב שאפל) ומוציאה פחות ופחות ספיישלים. השנה, נכון לעכשיו, הם שחרו רק 21 מופעים, מתוכם תשעה בלבד בשפה האנגלית. גם אם יוציאו את ששת הספיישלים הנוספים שמתוכננים עד לסוף השנה, זה יהיה פחות ממחצית כמות המופעים שהם הוציאו ב-2018 – 66 מופעים, מתוכם 42 באנגלית.

חוזי ענק עם הכוכבים הגדולים במקום מגוון ספיישלים. דייב שאפל ב"The Closer" (צילום: יחסי ציבור)

ישנה כמובן עוד סיבה, צפויה למדי, לירידה הקיצונית בכמות הספיישלים: הקורונה הכתה גם בעולם הסטנדאפ. מעט המופעים ששוחררו השנה צולמו בשלהי המגפה או במרחבים פתוחים או מול קהל מצומצם או מה שזה לא יהיה שבו ברנהאם עשה. עם זאת, הקורונה בסך הכל נתנה דחיפה למגמה שהחלה אחרי השיא של 2018 – ירידה בכמות הספיישלים במקביל לטיפוח משמעותי של קומיקאים בשפות אחרות מאנגלית, הכל כחלק מהמאמץ שלהם לייצר תוכן ממוקד יותר ולהתחנף לאוכלוסיות העולם. 

זה לא רע בהכרח. לא קשה להיזכר בתקופה בה האובססיה של נטפליקס לאיסוף כל הסטנדאפיסטים כאילו היו פוקימונים, הובילה לכמה ספיישלים מביכים עד מייאשים, כולל נטייה בלתי נסבלת לקדם מיעוטים על חשבון המצחיק. כן, ייצוג וגיוון זה חשוב, אבל נטפליקס השתמשו בהם כקביים ושכחו את בקרת האיכות. דווקא השנה הזו אילצה אותם לחזור לבסיס, לסנן את הקומיקאים ולהישאר עם מי שהם לפחות חשבו שמגיע להם. בשביל להבין אם זה באמת השתלם, צריך לראות את כל הספיישלים ששוחררו השנה עד כה. נו, אם אין ברירה אז אין ברירה. מזל שזה לא כזה הרבה.

בריאן ריגן: און דה רוקס / Brian Regan: On the Rocks

ריגן הוא קומיקאי ותיק במונחים של ימינו, כזה שהחל את דרכו באייטיז, כזה שגדל יחד עם סיינפלד (ועד היום חבר קרוב שלו), אחד שהספיק להופיע ב"טונייט שואו" עוד כשהיא הייתה של ג'וני קרסון. ככזה, מדובר באדם מנוסה מאוד שמרגיש הכי בנוח על הבמה, היפוך מוחלט לדור המילניאלי של הקומיקאים המודעים יותר מדי להכל. לפעמים זה יתרון קל, במיוחד כשהוא מדבר על הפרעת האו.סי.די שגילה לאחרונה, אז הוותק והנוכחות הבימתית נותנים לו הזדמנות לבנות פאנצ'ים מסורתיים באופן אותנטי שמצליח לעורר צחוק אמיתי, אבל האמת היא שברוב המופע הוא די בינוני. קצת בדיחות על הזדקנות, טיפה אבחנות על סמול טוק ואיזה קול מטופש או שניים. הוא קצת מיושן, קצת מעצבן ורק חצי מצחיק, אבל יש בספיישל רגעים קטנים של חסד.

נייט ברגצי: האמריקאי המצוי הגדול מכולם / Nate Bargatze: The Greatest Average American

שם הספיישל די מדויק, אולי למעט צמד המילים האחרונות. ברגצי הוא הממוצע של הממוצע, בגיל, בנושאים, בהומור, במראה, באופי, במופע. במידה מסוימת, הוא הסטנדאפיסט הכי נטפליקסי שיש – לא פוגעני מדי, לא מצחיק מדי, אבל גם לא בלתי מצחיק. הגדרה מוזרה לקומיקאי, אני יודע. לאורך רוב המופע, שמתקיים במגרש שהפך לאולם באוויר הפתוח של מתחם יוניברסל סטודיוס, הוא נע על מי מנוחות עם פאנצ'ים ספורים שעובדים על צ'אק-אי-צ'יז וטיסות, כשרגעי השיא מגיעים בעיקר בקטעי האלתורים על המסוקים שמשום מה עוברים באזור מפעם לפעם. עם זאת הוא נכנס לקצב לקראת הסוף ומצליח לסיים בסיפור מעולה על נושא חרוש של ריב עם האישה. ממוצע ומצוי.

לויסו גולה: מנפץ מוסכמות / Loyiso Gola: Unlearning

ההפתעה הראשונה של השנה היא קומיקאי דרום-אפריקאי שחור שממהר לפנות לפיל שבחדר ומצהיר שאין לו מושג איפה הוא היה כשנלסון מנדלה השתחרר מהכלא, כי הוא היה בן 4. בקיצור, הוא האפריקאי של העכשיו, וככזה הסיפורים שלו מצחיקים, מהנים ולכל הפחות, מעניינים. המופע, שצולם כולו במוזיאון לאמנות אפריקנית בקייפטאון, מצליח להעביר את החוויה השונה של לויסו באנגלית עם מבטא, אבל מדגישה גם את הדומה באופן מפתיע: סיפור האסיד שלו, החבר המדרדר מבית הספר וגם בדיחות על טראמפ. מצד שני, כשהוא מספר בדיחות פנימיות לדרום אפריקה או מסיים עם הרהורים על פרווילגיה לבנה וגזענות, זה ממש לא נשמע כמו עוד קומיקאי גנרי מנטפליקס שמנסה להיות Woke. לויסו גולה יודע על מה הוא מדבר. 

בו ברנהאם: בפנים / Bo Burnham: Inside

עד זה של דייב שאפל, "בפנים" היה הספיישל המדובר ביותר של נטפליקס בשנה האחרונה, בעיקר כי הוא היה ניסיון אמיץ של יוצר יוצא דופן להתמודד עם הפוסט טראומה הלא מעובדת שהשאירה לנו הקורונה על הבידוד, הפראנויה והחרדות שבה. בניגוד לרובנו, שנרקבנו על הספה ובכינו על מר גורלנו, ברנהאם היה חכם מספיק לנצל את הזמן שלו היטב כדי לצלם את עצמו נרקב על הספה ובוכה על מר גורלו. התוצאה היא שעה יצירתית, מפוזרת, יומרנית, מצחיקה, עצובה, מפחידה ומעוררת זכרונות מרים מתקופה לא פשוטה. גם אם לא בהכרח ראוי לתואר המאסטרפיס שהוצמד לו בהתחלה, מדובר בפיסת היסטוריה חשובה והרפקתנית ששווה לראות אפילו אם רק בשם המאמץ של ברנהאם להגיד משהו על טבע האדם, הקומדיה והבדרן, ובעיקר על עצמו. 

Plastic Cup Boyz: Laughing My Mask Off

סדרת הספיישלים הקצרים היחידה שיצאה השנה באנגלית היא מבית ההפקה של קווין הארט וחבריו הותיקים. היא מורכבת משלושה ספיישלים בני חצי שעה כל אחד של כמה ממשתפי הפעולה של הארט, הקומיקאי הכי מצליח מסחרית בימינו ומי שלא מופיע כאן אפילו לרגע. מי שכן עולים על הבמה באטלנטה הם שלושה קומיקאים אפרו-אמריקאים בני פלוס מינוס חמישים: ג'ואי וולס, ספאנק הורטון ונעים לין. זה אומר שמבחינה סגנונית, אלו קומיקאים שגדלו על מסורת הדף קומדי ג'אם – תוכנית טלוויזיה/תנועת סטנדאפ שחורה שהיתה פופולרית במהלך הניינטיז והולידה דור קומקאים שכולל אגדות כמו כריס רוק ודייב שאפל. ובכן, השלישייה הזו הם אלו שלא הצליחו, ובצדק, אבל הם כן קומיקאים מנוסים ומאופיינים כל אחד בנפרד וכקבוצה. זה סטנדאפ טיפה מיושן, מעט יותר נאסטי (במיוחד כשהוא בשילוב עם גיל חמישים), עם המון סטייל ועדיין מצחיק. לפעמים צריך גם כאלו.

פיל ואנג: פילי פילי ואנג ואנג / Phil Wang: Philly Philly Wang Wang

בתקופת השיא של מופעי הסטנדאפ בנטפליקס היתה תפיסה, לא שגויה בעיקרה, שבנטפליקס יש העדפה לגיוון אתני וגזעי על פני תוכן טוב. אני לא תמיד מסכים עם הטענה הזו, בעיקר כי הגיוון בהחלט הצליח להוציא את הסטנדאפ מתקיעות מסוימת, אבל אין אלא להודות שהוא גם הביא איתו לא מעט קומיקאים בינוניים למדי רק בשם הקול החדש שלהם. פיל ואנג סוחט את העובדה שאביו סיני ואימו בריטית, וזה פחות או יותר הכל. כמה בדיחות גרועות על פלוצים, טיפה תנועה כשהוא מגיע לדבר על אמצעי מניעה, חצי שני מוצלח יותר מהראשון אבל בסך הכל מעט מאוד צחוק בסטנדאפ בלתי זכיר בעליל. יכלתי לחיות בלי זה.

דייב שאפל: האחרון / Dave Chappelle: The Closer

תשנאו אותו, תבטלו אותו, תקראו לו טרף, אבל לא משנה מה תגידו, שאפל הוא עדיין הקומיקאי הגדול ביותר בדורנו. כן, אפילו כשהוא לא באמת מנסה להצחיק. זה הספיישל שסוגר את חוזה ששת המופעים המצולמים, שעל פי דיווחים הניב לו 20 מיליון פר ספיישל, ובהחלט היה גם זה שעשה את הרעש הגדול ביותר. הספיישל מורכב מניסיון של שאפל להסביר את ההערות מעוררות המחלוקת שלו בהופעות קודמות, מה שרק מכניס אותו לפעמים לבור גדול יותר, אבל נראה שהוא ידע שזה יקרה ופשוט לא אכפת לו. אתם יכולים לכעוס עליו, אתם יכולים להסכים איתו, אבל לכל הפחות שווה להקשיב למה שהוא אומר באמת ולא להסתפק בציטוטים חלקיים, צילומי מסך, סרטונים מקוצרים או כותרות. זה עדיין הסטנדאפיסט הגדול של דורנו.  

תיאו וון: אנשים רגילים / Theo Von: Regular People

מי היה מאמין שאחד הספיישלים היותר מצחיקים שנטפליקס יוציאו ב-2021 יגיע דווקא מרדנק גאה? ואפילו לא גאה במובן הלהט"בי. תיאו וון, יליד לואיזיאנה, אמנם מחזיר בתספורת מוהק הילבילי קלאסית, אבל מצליח לספק טייק מודרני (ומאוד חכם, גם אם הוא משחק אותה טיפש) על מה שהוא מכנה "אנשים רגילים", כלומר לא טיפוסים הוליוודים. וכך הוא מתמקד בטיפוסים מהילדות שלו כמו החבר בלי הידיים שהולך מכות, האמא שמסרבת לבדוק אם לבן שלה יש תסמונת דאון למרות שבבירור יש לו והפדופיל השכונתי. הספיישל צולם בנאשוויל, העיר שבה וון גר כיום, באולם סגור ובלי מסיכות, במה שנראה כמו שריד מתקופה אחרת למרות שיש התייחסויות לקורונה. פייר, מדובר בספיישל מצחיק באופן קלאסי, וון הוא מספר סיפורים נהדר ואפילו לא משנה אם הוא מדבר על אנשים אמיתיים או פרי דמיונו, זה פשוט קורע. בלי שום פוליטיקה, בלי פרובוקציה, רק מצחיק.

מייקל צ'ה: כל האמת בפנים / Michael Che: Shame the Devil

מי שמכיר את צ'ה מעמדתו בכמגיש פינת ה-Weekend Update לצד קולין ג'וסט כבר יודע בדיוק למה לצפות, אבל למי שלא – קומיקאי אפרו-אמריקאי עם דליברי טבעי עד לא קיים, ללא שום מניירות ודמויות, שבקושי זז מהשרפרף הגבוה כל ההופעה. כל זה היה יכול להיות מעצבן אילולא הוא היה קורע מצחוק, והקומיקאי הראשון שהוציא ממני צחוק בקול רם תוך פחות מ-3 דקות מהפתיחה. צ'ה מדבר בפתיחות משוחררת על תסביך הגודל של הגברים, חששות קורונה, BLM, בריאות נפש ועוד נושאים שעל פניו נשמעים די גנרים, אבל בפיו הופכים למחשבות מרתקות ומצחיקות במבנה קלאסי. חוץ מזה, זה נפלא לראות איך המתרגם של הספיישל נאבק למצוא אלף תרגומים אלטרנטיביים למילה "ניגר".