לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרה הטלוויזיה בישראל על השואה

התרבות הישראלית רוויה בזיכרון השואה ובהתמודדות עם הטראומה. איפה שלא תסתכלו – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמחול, בקולנוע ובדוקו, במרחב הציבורי ובאקטואליה הפוליטית – השואה וגלי ההדף שלה מזעזעים את הישראליות ונוכחים בה, והמטענים הרגישים שנלווים לעיסוק באפלה הזאת שמתוכה נולדה מדינת ישראל עשויים להתפרץ ולהתפוצץ בכל מקום ובכל רגע. גם 80 שנה אחרי הניצחון על הנאצים, יוצרים ישראלים מכל התחומים לא שוכחים ולא סולחים. חוץ מיוצרי טלוויזיה. אחרי יותר מרבע מאה של יצירה טלוויזיונית איכותית, אפשר כבר להביט לאחור ולומר במבוכה: אופס, שכחנו את השואה.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

עלייתה של "הגרמני" ב-yes השבוע, מותחן ריגול בינלאומי שמתרחש בקיבוץ בשנות ה-70 אך השואה והמלחמה ההיא הן שחקן מרכזי בו, רק מדגישה את האנומליה: היצירה הטלוויזיונית בישראל הצליחה כמעט ולא לגעת בנושא במשך עשורים. הרגע ההיסטורי המחריד הזה, שעדיין מהדהד בעוצמה בכל רחבי העולם ומספק השראה לאינספור סדרות וסרטים במדינות רבות, נשאר מחוץ לתחום המשגשג של יצירה טלוויזיונית מתוסרטת בעברית, בטח לא כפיצ'ר מרכזי בעלילה. זה חריג, זה מוזר, ויש לכך הסברים מתפתלים לא מעטים.

השורה התחתונה היא שמקבלי ההחלטות בגופי השידור השונים בישראל פשוט אינם נותנים אור ירוק לשום דבר שמתקרב לאזורים האלה. הצעות לסדרות שמתרחשות על רקע השואה וזכרה הגיעו בוודאות אל המשרדים הנכונים בגופי השידור, אבל לנצח יוחלט שזה כבד מדי, מדכא מדי, יקר מדי ובעיקר נפיץ ומסוכן מדי בעיתוי הנוכחי (שזה תמיד). בשני הערוצים המסחריים די ברור מדוע איש לא ישבץ דרמה שואתית בפריים טיים, אי אפשר למכור ככה קוקה קולה, אבל מה התירוץ של yes, HOT וכאן 11 שאינם תלויים ברייטינג, בפרסומות או בצפייה משפחתית?

גורמים בתעשייה הסבירו לי השבוע שזה בכלל עניין תקציבי: דרמות תקופתיות הן עניין יקר להפקה, כל התלבושות והתפאורה והאפקטים המיוחדים פשוט גדולים על התעשייה המקומית, ושחזור היסטורי של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה פשוט גדול עלינו בכמה מספרים. זה נשמע סביר, אבל כבר ראינו כאן גם דרמות תקופתיות מושקעות להפליא ("הצבי") ודרמות שמצולמות באירופה ("טהרן", "ברלין בלוז" ועוד), כך שזה עדיין רק תירוץ טוב. זה גם לא מסביר מדוע אין סדרות שמתרחשות בארץ על רקע השואה, או עוסקות בניצולי שואה, או מתמודדות עם האפקט של השואה על הישראליות, או אפילו מפנטזות על נקמה טרנטינו סטייל בגדולי צוררינו.

וזה גם לא שהטלוויזיה שלנו לא נוגעת בשואה בכלל: בתחום הדוקו נוצרו וממשיכים להיווצר לא מעט תכנים מהז'אנר, הסאטירה הטלוויזיונית מגיעה אליו כשהיא רוצה לזעזע באמת (מ"החמישיה הקאמרית", דרך "ארץ נהדרת", "מקום לדאגה" ו"לא לפני הילדים" ועד למערכוני השואה המושלמים של "היהודים באים"), וגם בסדרות ילדים ונוער איכותיות מצליחים לטפל בנושא בתבונה (ע"ע פרק יום השואה ב"שקשוקה" הנהדרת של כאן חינוכית). בדוקו, בסאטירה ובתוכניות הילדים עוסקים בה או מרפררים אליה כי היא שם, חלק אינטגרלי לא רק מההיסטוריה שלנו אלא מהחיים עצמם בארץ הזאת. זאת הוכחה די פשוטה לכך שאם רוצים – אפשר. אבל לא רוצים.

השואה היא טריטוריה שיוצרי טלוויזיה – ובעיקר מנהלי התוכניות שמאשרים את היצירות להפקה – מעדיפים בפירוש לא להיכנס אליה אם לא חייבים. והרי לא חייבים. זאת בסך הכל השואה, זה היה מזמן, מה קשור עכשיו נאצים וגזענות ורצח עם ושנאה לחיים היפים שלנו כאן. בכל הקשור לסדרות דרמה מתוסרטות, היהלום שבכתר הטלוויזיוני, צריך לחפור עמוק בזיכרון כדי לאתר נקודות מגע בין הקטסטרופה הגדולה בתולדות האנושות והעם היהודי ובין מה שמתחולל על המסך. היו לנו קצת נאצים בפנטזיה ההיסטורית של רשף לוי, "קרתגו", הייתה לנו את רבקה מיכאלי כניצולת שואה ב"בנות הזהב" של אריק שגב, אולי עוד כמה הבלחות פה ושם. כי מה לנו ולזה.

הטלוויזיה, יותר מכל מדיום אחר, מנסה לשדר לנו עסקים כרגיל. ההצלחה שלה תלויה בעסקים כרגיל. הקיום שלה תלוי בעסקים כרגיל. הדחקה ומחיקה של טראומות ופוסט-טראומות לאומיות זה מה שעושים שם על המסך מדי ערב, התעלמות מהפצעים הדלקתיים שאינם מגלידים בנפשה של האומה היא משימת העל של הטלוויזיה המסחרית. המטרה היא בפירוש לשכוח את השואה בכל ערב מחדש, כמו שאנחנו שוכחים את הכיבוש בכל מהדורת חדשות, כמו ששכחנו למה התכנסנו כאן מכל קצוות תבל. נזכור? בשביל זה יש את יום השואה.