"את צריכה להגיד תודה": להיות סטודנטית עם מוגבלות
לשנל דונדיש אמרו שהיא צריכה להודות על ההזדמנויות שהיא מקבלת, רק כי היא נולדה עם שיתוק מוחין. היא החליטה לצאת למלחמה, אבל היא רוצה שתדעו שזו לא רק המלחמה שלה
אף אחד לא הכין אותי לזה שלקראת סוף התואר אגיד שאני רוצה לשנות את העולם. חיים שלמים התשובה לשאלה מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתה: ״עיתונאית ועורכת תוכן״. מה קרה פתאום? מה פשר כל השאפתנות הזאת?
כשחושבים על זה, אף אחד גם מעולם לא הכין אותי לכך שבסוף לימודיי בתיכון אשמע ממישהו את המשפט: ״את צריכה להגיד תודה שפתחנו בפני מישהי כמוך את בית הספר שלנו״. ״מישהי כמוך״, אגב, זו מישהי שלוקה בשיתוק מוחין ונעזרת במקל הליכה. מישהי שלא היססו להעמיד אותה על הבמה בכנסים ולהשתמש בנכות שלה לקידום יחסי הציבור של בית הספר ששמו הולך לפניו. מישהי שכל הזמן היה לה חשוב להוכיח שהיא כמו כולם. הודיתי יפה לבית הספר, ולא דרכתי שם מאז, אבל המשפט הזה המשיך להדהד בראשי גם כשהגעתי לאוניברסיטה.
נכון, היה לי חשוב להוכיח שאני לא שונה מאחרים, אבל אולי שיקרתי לעצמי, אולי אני באמת שונה? הרי ״אחרים״ לא ממש יודעים שבכניסה משער 7 יש בדיוק 27 מדרגות. שבכניסה לפקולטה לאמנויות יש עוד 8 (למרות ששם אפשר להימנע מהן). הם גם לא צריכים לתפוס תמיד רכבת אחת לפני זו שתכננו לקחת, ולא מקדימים לכל מקום בשעה רק כדי ״לסרוק את השטח״ ולהימנע מהלחץ הזה של עומס האנשים. הם לא מתעצבנים על אנשים שקושרים אופניים למעקה, או על נהג האוטובוס שעוצר רחוק מהמדרכה. הם גם לא מסתכלים על הסדקים ברצפה ולומדים בעל פה איפה צריך להיות יותר מרוכזים בהליכה, בשביל לא למצוא את עצמם צונחים למטה – הם פשוט הולכים. לא בדיוק בונים אסטרטגיה שלמה סביב ההליכה לסופר והקניות שצריכות להיות לא כבדות מידי כדי לסחוב הכל ביד אחת מבלי להיהרג בחזור – הם פשוט עושים דברים כאלה על הדרך!
מעולם לא הרגשתי את השוני הזה יותר מאשר במקום הזה, בו אני נמצאת היום. במקום שבו כשמגיעים לראיון עבודה, מתפללים שיראו משהו מעבר למקל שלצדי. במקום שבו מרגישים דפיקות לב קטנות כאלה כשמבינים שפשוט חייבים כרגע להסתדר עם מה שיש, כי אין דרך אחרת. במקום שבו צריך להתגבר על הבושה, לשים רגע את השאיפה לעצמאות בצד, ולהבין שגם לבקש עזרה זה בסדר.
באוניברסיטה למדתי שהשוני נמצא בדברים הקטנים, אבל הוא לא חייב להיות שם. אולי ככה העיתונאות ועריכת התוכן נדחקו הצידה. בנקודה הזאת, יצאתי ללחום את המלחמה הפרטית שלי, שהיא גם של חלק נכבד מהאוכלוסייה בחברה שלנו.
במלחמה כמו במלחמה, ידעתי הרבה סבבים של הפסדים כואבים וניצחונות. ואז נוצר הפער: יש משהו נורא אבסורדי בלהתעסק כל הזמן בעשייה סביב המגבלה שלך, כשאת מנסה להוכיח שלא חייבים להתייחס אליה. משהו שגורם לאי שקט. מה קורה כשאני מנסה להוכיח שאני חיה לצד מגבלה, אבל לא חיה אותה? איך לא נשאבים למקום הזה שלא רוצים להיות בו? אולי אני בכלל גורמת לתופעה הפוכה ומבדילה את עצמי כל הזמן? אין נוסחה מושלמת. אין קסם. אני עוד מחפשת תשובות לשאלות שלי, וכנראה שאף פעם לא ממש אמצא אותן באופן מובהק.
אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל אני באמת מאמינה שאפשר לשנות. אני לא שונה אם הסביבה לא עושה אותי כזאת, אם היא הופכת לקצת מכילה, מבינה ומקבלת יותר. הרי לכולם יש פגמים, נראים יותר, נראים פחות. זה לא הופך אותנו לפחות טובים – הם פשוט חלק מאיתנו. יש כאלה שבוחרים לגדול מהם, ויש כאלה שבוחרים להתכווץ לתוכם. המגבלה היא חלק ממני, לא מי שאני. ואני? אני בוחרת לגדול.