הלכנו לעזה: סדרת הדוקו החדשה של כאן 11 מספרת את כל הסיפור

בתזמון מאוד אקטואלי עלתה אתמול סדרה דוקומנטרית חדשה בכאן 11: "סינדרום עזה", פרויקט דוקומנטרי מרהיב בן שלושה חלקים, שמתעד את מערכת היחסים המטורפת של ישראל עם הרצועה. שטח אדמה קטן שמשמש כמיקרוקוסמוס של הסכסוך המדמם בינינו לבין העם הפלסטיני. מאחורי הסדרה עומדים שניים – העורכת הילה יצחקי (לשעבר ב"עובדה" ובתכנית התחקירים קצרת הימים "המערכת" בהגשת מיקי חיימוביץ'), והבמאי דובי קרויטורו, האיש שמאחורי סדרות כמו "בולדוג" ו"האזרח גואטה". שניהם קיבלו את המנדט לאפוס שיש לו משמעות היסטורית – בפעם הראשונה, יצירה דוקומנטרית מקיפה, שנוגעת בטרגדיה שמתקיימת בתוכנו ולצדנו מתחילת הישוב היהודי בארץ ישראל ועד עצם היום הזה.

>> דה לוזר שואו: בקרב בין גלנט 12 ונתניהו 14 כל המדינה הפסידה
>> סיכון מחושב: מדינה שלמה הדחיקה את הרוע עד שהוא דפק לנו בדלת

במובן הזה, הסדרה מרגישה כמו המשך ישיר לסדרת דוקו גדולה אחרת של התאגיד, "לבנון", ששודרה בדצמבר 2020 (ונוצרה ע"י דוקי דרור, איתי לנדסברג-נבו וריינהרט ביטס). הסיפור של לבנון כמובן שונה מאוד מזה של עזה, אבל מבנה הסדרה דומה – הראיונות כמעט עם כל השחקנים שסביב השולחן, קטעי הארכיון, וכן, גם תחושת הכאב הבלתי נמנעת.

בלב הסדרה עומדת בחירה אמנותית שנראית על פניו שולית, אבל היא בעלת חשיבות עצומה: בחירת הקריין שיוביל את הסדרה. קצת כמו ב"חילוניות", שבחרה את יהודית רביץ להוביל אותה ולתת לסדרה את האופי החם והשכלתני שלה, כך גם "סינדרום עזה" בבחירה לא אופיינית הציבה שם את ששון גבאי. זו בחירה מבריקה, לא רק כי גבאי הוא שחקן נפלא ואחד שיודע להכניס כוונה ועומק בטקסט, אלא גם בגלל הקול הסדוק והטיפה-עייף שלו שממחיש היטב את תחושת הלאות, העייפות והמיאוס שיש מהסוגיות שהוא מתאר. ברגעים האחרונים של הסדרה, כאשר השבעה באוקטובר צף, אתה ממש מרגיש את החנק אצלו, ואצל כל הצופים, בגרון.

לסדרה יש, גם, לא מעט בעיות. אחת מהן היא היעדר הפרספקטיבה הימנית. זה לא שהיא הנחות לצד הפלסטיני, היא בהחלט מתארת את הרשעות והזדון שהפגינו אנשים כמו יאסר ערפאת והשייח' אחמד יאסין, אבל ככל שהדבר נגע בצד הישראלי, היו על המסך דוברים רבים בעלי השקפת עולם שמאלית ופחות מדי מהצד שהיה בשלטון כל השנים הללו, וידע אולי להסביר את עמדתו מהכיוון הזה של המפה. למעשה, היו רק שני מרואיינים ישראלים מהאגף הפוליטי הזה – ראובן רוזנבלט, ראש המועצה האזורית חוף עזה בזמנו, ותא"ל במיל' גרשון הכהן שהסביר (בגילוי לב ראוי להערכה) את האמת: שישראל העדיפה את הפיצול בין חמאס והרש"פ כדי להימנע מחלוקת הארץ. לא צריך להסכים עם ההשקפה הזאת כדי לתת לה יותר ביטוי בסדרה שאמורה להקיף את 360 המעלות של הסכסוך המדמם והכואב.

ו"סינדרום עזה" היא יצירה כואבת. כמעט קשה לצפייה. לא בגלל שהיא גרפית או בוטה, אלא דווקא בגלל תחושת האכזבה והכעס שהיא מציפה בצופה. היא מתארת, שלב אחרי שלב באלגנטיות מופתית, את מצעד האיוולת של שני העמים, את הציניות של ההנהגות בשני הצדדים לאורך השנים, ומעל הכל את הרצון למצוא את הפתרון הקל ולהאמין שמתישהו הצד השני פשוט ייעלם, ללא הכרה אמיתית בכאב ההדדי או בניסיון אמיתי לפתור סוף סוף את הבעיה.

דור אחרי דור, אתה רואה איך שני הצדדים מתעקשים להיכנס בקיר. איך חלקים קיצוניים ודתיים מאוד בשני העמים מתעקשים על "כולה שלי" ומסיימים בסוף בטרגדיה שגובה הרבה יותר מדי חיי אדם – יהודים וערבים. ובעיקר, התחושה שקשה להשתחרר ממנה תוך צפייה היא כמה כולם דיברו יפה מאוד על הרצון "להסיר את הבעיה" או "לחסל את האיום", אבל לכולם היה מאוד נוח שהבעיה ושמה רצועת עזה לא תמצא פתרון. כולם העדיפו את הכל חוץ מפשרה היסטורית, שמחייבת גם ויתורים. זו האיוולת שמשגעת אותך תוך כדי צפייה.

ובעיקר, נדמה לי שהמסר היותר מורכב שהסדרה מנסה להביע הוא שהפתרון של רצועת עזה לא יגיע מפתרונות פשטניים ופופוליסטיים, והוא מהדהד את התקווה המסוכנת והמופרכת שנולדה בנאומיו של טראמפ, לפיה אפשר פשוט להעלים את תושבי עזה (וזו כמובן לא הפעם הראשונה שהפנטזיה הזאת מציגה את עצמה). הפתרון, אין דרך מסביב לזה, יצטרך להכיר בעובדה שיש כאן שני עמים מדממים, כואבים, מתוסכלים, זועמים – שלא יילכו לשום מקום. מי שירצה לפתור את הבעיה, יצטרך להתחשב ברצונות, בשאיפות ובפחדים של שניהם. אין ברירה אחרת שבאמת תאפשר את החיים שאנחנו חולמים עליהם יותר מדי שנים. צריך להשתחרר מסינדרום עזה.
>> "סינדרום עזה", שבת 21:30, כאן 11 (וגם ביוטיוב וכאן BOX)