כל המדינה התרגשה עד דמעות. רק בחדשות 12 המשיכו לשחק בעד ונגד

בקשת 12 הלכו כרגיל על המופע של שיא הרגש, רשת 13 וכאן 11 ניסו לשלב גם קצת עיתונות עניינית בין הדמעות בשידור האינסופי. אלה הבדלי ניואנסים. אבל רק בקשת 12 המשיכו לפמפם לאורך המשדר את "הויכוח הנוקב" עם "מתנגדי העסקה" בלי לשים לב שלא אמור להיות שום ויכוח. כך מנרמלים את הזוועה
אחרי תקופה ארוכה של אפלה, כמעט שנה וחצי איומות, פתאום בצבץ אור. דווקא לקראת הערב, ביום ראשון בשבוע, בעיצומו של החורף – שמש גדולה יצאה מבין העננים. שלוש חטופות שנשבו על ידי חמאס בגלל מחדל מטורף של ישראל חזרו הביתה – הדבר הכי נורמלי בעולם, שהיה אמור להיות מובן מאליו, הפך לרגע מעורר גאווה. ולאור העובדה שהתכוננו אליו (הרבה יותר מדי, אחרי העיכובים והתעתועים של הבוקר) – מהדורות החדשות של הערוצים הגדולים באו ערוכות ל"יום שידורים מיוחד".
>> הביט פנימה: הראפ הישראלי הוא הראשון להגיב לטראומת ה-7 באוקטובר
>> ריאליטי פוליטיק: התרבות הפוליטית שלנו חולה ועידן רול הוא רק סימפטום
כן, גם בימים לא מיוחדים לוח השידורים של ערוצי הברודקאסט עדיין מוקדש ב-90% לחדשות, אבל הפעם זה "מיוחד" אז עברנו ל-100%. הפריים טיים (שהוא תמיד על תנאי) הושלך הצידה, לטובת אולפנים שהחלו בצהריים – ונגמרו עמוק אל תוך הלילה. וכשהאבק שוקע, די ברור מי הבוסים: בכאן 11 אולי עושים מהדורה עניינית יותר, ברשת 13 מנסים ככל יכולתם ומביאים ליין אפ עיתונאים מוצלח, אבל בסוף, במונחי הספורט, קשת 12 והמהדורה המרכזית שלה מובילה את הטבלה בפער גדול וגם ברייטינג. אפשר היה להרגיש את זה במקום העבודה שלי. ברגע שבו דברים קרו – המסכים כולם עברו ל-12, גם המסכים הסלולריים של אלה שעברו לידי. זהו המקום שדרכו הישראליות צורכת את החדשות שלה ברגעי המבחן.

קשת 12 באה כדי לנצח, עם משדר עמוס במוקדים (אפילו קצת יותר מדי), ועם יונית לוי אחת ששוב טוחנת הרבה יותר מדי שעות (כמה אחוזים היא מקבלת על משמרות ארוכות כאלה?), ועם הנשק העיקרי שיש לה ואין כל כך למתחרות: הררים של רגש. רגש הוא לא פסול, בטח בערב שבו לאמוציות יש תפקיד. כולנו התרגשנו ומתרגשים ממה שקרה, ומשובן של אמילי, רומי ודורון. השאלה היא עד כמה העיסוק ברגש מסתיר את העובדות, ובגזרה הזאת דווקא המהדורה של כאן 11 מנצחת – לא מתעלמת מהרגש, מהדמעות, מאנחת הרווחה המטורפת; אבל מצליחה גם לדבר חדשותית בערב הזה. בכאן מבינים שמול העוצמות הבידוריות של קשת אין להם כל כך מה למכור – אז הלכו על הניוז. גם אם זה לא יעבוד ברייטינג, הם יכולים ללכת עם הראש למעלה.
ברשת 13 ניסו לאזן בין הגישות, ובמשדר מאוד אמוציונלי הצליחו גם להביא עובדות חדשות מתוך הסבך, באמצעות העיתונאים המצוינים שיש לה – אלון בן דוד, רביב דרוקר וגם מוריה אסרף. מה נשאר בקשת? התחושה היא ששם הפוקוס הלך הרבה יותר על התמונות המרגשות, וגם הניוזמייקרים הטובים שיש להם קצת נבלעו. מי שכן בלט ב-12 ברמה העיתונאית היה דווקא אהוד יערי שזוהרו קצת הועם לאחרונה, אבל היה קול מאוד מעניין, בעיקר בגלל היכולת שלו להתנגד לגישת "חמאס על הרגליים", וההסבר לפיו מרות התיאטרון – חמאס דווקא במצב קשה מאוד.

אגב, שוב היה אפשר לראות את הפער בין שני המוקדים העיקריים – האולפן והחוץ. יונית לוי שהגישה את המהדורה באולפן הממוזג, הייתה יכולה להקשות על המרואיינים שלה, להציג גרסאות אחרות, פאזות שונות, דעות מתחלפות. באולפן בכיכר החטופים, עם ההמונים בקהל ורגש הנא – דיברו הרבה יותר אמוציות ופחות מדי חדשות.
דבר מרכזי נוסף שקרה ב-12, לצד הרגש, היה שוב דיון הדעות הדיכוטומי, ההנגדה הקבועה שעושים שם כבר תקופה בין אלה שמדברים על המחיר לבין אלה שמדברים על החזרת החטופים, כאילו מדובר בשני צדדים באותו "ויכוח נוקב" כפי שקרא לו עמית סגל, בלי לשים לב שלא אמור להיות שום ויכוח. שאלת הביטחון ושאלת החטופים לא צריכות להיות מנוגדות – ואם הן מנוגדות, זה בעיקר בגלל ממשלה שהתפרקה מאחריות לאזרחיה.

בסופו של דבר, כל הדרכים אמורות להגיע לאותו המקום. ה-7.10 לא קרה (רק) בגלל אסירים ששחררנו בעסקת שליט הידועה לשמצה, אלא מעל הכל בגלל העובדה שלא נערכנו כהלכה מהצד שלנו. גם הפקרת האזרחים והעובדה שיש לנו כל כך הרבה חטופים קרו כי הממסד הישראלי – יהיה מי שיאמר, אחרי שנים של פירוק מוצלח – פשוט נפל כמו מגדל קלפים מול הנוח'בות ומול חמאס. האחריות העליונה של המדינה היא לדאוג לביטחון שלנו ולהחזיר את בנינו החטופים. זה לא אמור להיות דיון בין שני ניצים, בין דנה וייס מצד אחד לעמית סגל מצד שני. אבל נרמלנו כבר דברים יותר נוראיים מזה אז כנראה שגם זה נורמל.
ועם כל הכבוד לניואנסים, בסופו של דבר שלוש המהדורות נראו פחות או יותר אותו הדבר: כולן הלכו אל אותם המוקדים, כולן נמנעו מפוליטיקאים וכולן החלו באותה הצורה: עם קליפ מוזיקלי ערוך היטב. וכן, יש מצב שאני אצא קצת בומר, אבל לא ברור לי: מה קליפ כזה בכלל עושה בחדשות? חדשות אמורות לספר לנו מה קרה, ולא לנסות ולרגש אותנו. ואולי זו, באמת, רוח הזמן: המהדורות מבינות קצת את מקומן בכוח. שתפקידן הוא כבר לא לספר מה חדש בעולמנו, כי כולנו קיבלנו כל שביב מידע מיד כשהוא קרה, אלא לתת לנו את הסיכום, את האיזון, את הדבר שאיתנו אנחנו אמורים לצאת, את הנראטיב שאיתו נחיה.

עסקת החטופים היא במידה רבה שאלה של נראטיב – מה נזכור יותר? את התמונות הקשות בעזה או את החטופות שחזרו הביתה? וכאן, יש תחושה שהמהדורות מנסות מאוד לשמר את הרגע הזה כחיובי ולהרחיק מאיתנו את החלקים הקצת יותר קשים לעיכול. וכן, היה גם את הרגע של לי נעים, אבל בניגוד לאינסטינקט הביקורתי, אני דווקא מחבב אותו. היה שם משהו מאוד "שכונתי" לכאורה, אבל כנראה שזהו חלק בלתי נפרד מהיום הזה, יום שהמחיש את כל הסמטוכה הישראלית. כזו שיש בה עצב, ופחד וכעס – וגם שמחה טהורה שהתפרצה. אולי זה הרגע שבו המהדורות מצליחות, בכל זאת, להתחבר לקהל שצופה בבית.
עוד אלמנט שנוי במחלוקת היה התיעוד האישי מדי של רגעי השחרור, מעיניהן של המשפחות. ברור לי שהמשפחות עשו את זה מרצונן, ואף גוף שידור לא היה מפרסם משהו בלי הרצון הזה. אבל האם באמת היינו צריכים להיות שם? בעיניי, קצת כמו בקטע שבו עינב צגנאוקר המדהימה צופה בבן שלה, הייתה תחושה גדולה של חוסר נוחות. הרגעים האינטימיים של המשפחות עם יקירותיהן, אחרי הסיוט שהן עברו, אמורים להיות אך ורק שלהן, עם כל הרצון להרגיש שותפים לאירוע. ברגע הזה היה צריך דווקא להוריד רגל מהגז ולתת למשפחות את הרגע שלהן לכאוב, להתרגש ולשמוח ביחד – בלי שניכנס לאירוע. אולי זה הלקח שניקח איתנו הלאה, אל תוך רכבת השדים שעלינו עליה מרצון לחודש וחצי הקרובים.