האהבה הראשונה שלנו: 7 ספרים שגרמו לנו להתאהב במילה הכתובה

>> לכבוד שבוע הספר התכנסו כותבי "טיים אאוט" והעלו באוב את הפעם הראשונה שבה ספר גרם להם להתאהב בו, בכותב שלו ובספרים בכלל. הבחירות שלהם הן קלאסיקות פופולריות מכל הזמנים והז'אנרים, חלקן הפכו מאז צאתן לשנויות במחלוקת, ללמדכם שאין דבר כזה ספרות גבוהה וספרות נמוכה כשאתה מספיק צעיר כדי לא להפעיל את הפילטר התרבותי הזה, יש רק מילים שמייצרות קסם ונכרכות סביב הלב. 

>> רודנים ונהנים: הספר שמפצח את מערכת ההפעלה של הדיקטטורים
>> הוא פוליטיקאי חולה אנוש. הח"כים עושים אסיד. בחוץ יש אפוקליפסה

"גאווה ודעה קדומה" // יעל שוב // אף אחד לא פיתל משפטים כמו ג'יין אוסטן

בכיתה ח' קראתי את הספר הראשון שלי באנגלית. כלומר, את הספר הראשון שנועד במקור לקוראים מבוגרים. האנגלית שלי השתפרה מאוד בעקבות שנה בארה"ב, אז יום אחד נכנסתי לחדר הספרים בבית הורי, והורדתי מהמדף את "Pride and Prejudice" של ג'יין אוסטן. לא זוכרת מה הביא אותי לכך, שכן זה היה שנים לפני העיבוד הטלוויזיוני שהפך את קולין פירת' לפנטזיה הרטובה של ברידג'ט ג'ונס.

הספר הישן עם הדפים החומים התפרק לי בין הידיים, אבל נגנבתי כבר מהמשפט הראשון. לא ידעתי אז ש"It is a truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune must be in want of a wife" הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים והאהובים ביותר בספרות האנגלית. אבל זאת היתה הבטחה ברורה לשילוב מפתה של רומנטיקה ואירוניה חדה.

 

הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית

 

בשורות הבאות גברת בנט הנודניקית שממוקדת בדבר אחד בלבד שולחת את בעלה הסרבן – היא קוראת לו "יקירי מר בנט" – לחזר אחרי השכן החדש, רווק עשיר בשם מר בינגלי, בתקווה להשיא לו את אחת מחמש בנותיה. בקריאה הראשונה היחסים בין מר וגברת בנט הצחיקו אותי. רק בבגרותי הבנתי את עוצמת הנואשות שמתחת לחזות המעצבנת של האם, הנשואה לגבר שאינו אוהב אותה, ויודעת שללא נישואים לאיש עם הכנסה ראויה אין לבנותיה עתיד.

אוסטן ידעה את זה, ועדיין כתבה על התשוקה לאהבה באופן שמציף את החושים. בנשף הריקודים בפרק השלישי האחיות מקבלות הזדמנות להתחכך ברווק המבוקש. אבל תוך חמש דקות מהופעתו, נפוצה השמועה בקרב הנוכחים שחברו מר דרסי יפה ממנו ועשיר ממנו ותשומת הלב עוברת אליו, עד שבהמשך אותו משפט עצמו כולם מחליטים שהוא גאוותן ואנטיפתי ומפנים לו גב.

האופן החי והשנון שבו אוסטן תיארה את מנהגי החברה האנגלית הכפרית בתחילת המאה ה-19 תפס אותי עוד לפני שהתאהבתי באליזבת בנט – הבת השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה מהאחות הבכורה ג'יין. כשליזי שמעה את מר דרסי אומר למר בינגלי שהיא לא מספיק יפה בשביל שהוא ירקוד איתה, נעלבתי בשבילה, ומשם והלאה הייתי לכודה במחול החיזור והדחייה בין השניים שנמשך כשנה, עד שליזי סוף סוף התוודעה לאופיו האמיתי של הסנוב החתיך, ונענתה להצעת הנישואים (השנייה) המסורבלת שלו.

שילוש המילים "I love you" אינו נהגה בספר ולו פעם אחת, וברגע המפתח תשובתה המאופקת של ליזי נמסרת בגוף שלישי. אוסטן כותבת שהיא אינה מסוגלת להתבונן בעיניו, ואינה רואה עד כמה האושר שנפרס על פניו מתאים לו. כך הספר נמנע מקיטש ותמיד השאיר אותי מסוקרנת, מתוחה, מרוגשת ולא לגמרי מסופקת. ולכן חזרתי אליו שוב ושוב, באנגלית וגם בעברית.

מתישהו זיהיתי דמיון בין חמש האחיות לבית בנט לבין ארבע האחיות מארץ' ב"נשים קטנות", שפורסם כחמישים שנה אחרי "גאווה ודעה קדומה". גם ספרה של לואיזה מיי אלקוט מתמקד באחות השנייה, הנבונה, המרדנית והפחות יפה. אהבתי אותו מאוד, וגם אותו קראתי כמה פעמים. אבל אף סופר או סופרת לא פיתלו משפטים כמו אוסטן. ולכן אף לא אחד מהעיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של הספר מתקרב לקסם של המקור. מה שלא אומר שאני לא מחכה בכיליון עיניים לעיבוד המובטח של נטפליקס עם אמה קורין וג'ק לאודן. אולי אחרי כן אשוב לקרוא את המקור.

"זה" // ירון טן ברינק // המפלצת בעלת אלף העמודים שחיווטה לי את המוח

העניין עם אהבה ראשונה הוא שאי אפשר לזהות אותה עד שהיא מכה בך במלוא עוצמתה, ובדרך כלל רק בדיעבד. עד גיל 14 כבר קראתי מאות רבות של ספרים והתאהבתי בספרים וסופרים וסופרות ודמויות אינספור, כולם אהבות גדולות, אבל אז התחלתי לקרוא ספרים באנגלית. ואז פגשתי את סטיבן קינג בבית של חבר שאמר לי "אתה חייב לקרוא את זה" ושם לי ביד מפלצת.

אף פעם לא שקלתי עד אותו רגע לקרוא רומן בן יותר מ-1,100 עמודים, בטח לא באנגלית, בטח לא כזה שעל הכריכה שלו מצוירת יד של מפלצת יוצאת מתוך פתח ניקוז במדרכה. אני גדלתי על לקרוא בטעות את "בעל זבוב" בגיל 8 ולעוף בגיל 12 על "החטא ועונשו", ולמרות שכבר נשאבתי אל ז'אנר האימה בקולנוע כמו כל נער באייטיז עם גישה לספריית וידאו שכונתית ומינימום פיקוח הורי, רומן אימה בעובי של הראש שלי לא היה בתוכניות שלי. אבל בגיל 14, אם חבר שאתם אוהבים אומר לכם שחייבים לקפוץ מהגג אז קופצים מהגג. אין ברירה. אלה החוקים.

אני לא זוכר איך חזרתי הביתה ומה אכלתי לארוחת ערב, אבל אני כן זוכר שנכנסתי למיטה אחרי מקלחת וחשבתי לקרוא כמה עמודים ב"IT" כדי לראות אם האנגלית שלי עומדת בזה, והדבר הבא שקרה זה שהשעה הייתה 04:00 בבוקר וכבר קראתי 300 עמודים ולא יכולתי להפסיק. זה היה כישוף שעשוי מהשפה הפשוטה והטבעית ביותר, מהפנט ביכולתו לטוות דמויות מלאות בכמה משפטים ולהפיק מהן דיאלוגים קולחים ומונולוגים אותנטיים בשלל צבעים, וסביבם יקום שלם שאפשר להריח ולטעום. נשאבתי כמו בסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר".

מי שראו את הסרט מ-2017 או את המיני-סדרה מ-1990 משוכנעים ש"זה" הוא סיפור על ליצן מפחיד בשם פניווייז שהוא למעשה יישות על-מימדית משנה-צורה, אבל המפלצת ממימד ה-Dead Lights היא דמות משנית לחלוטין בספר, והיא כל כך מפחידה דווקא בגלל שהיא ברקע, כמעט בלתי נראית (למעשה, המבוגרים בעיירה המקוללת דרי לא רואים אותה כלל). מי שיראה אותה כפי שהיא באמת – ישתגע כמו בסיפורים של לאבקראפט על קת'ולו ויוג-סות'ות' שקראתי כמה שנים אחר כך. אבל זה לא הסיפור. הילדים הם הסיפור.

עד לאותו רגע ואולי גם מאז, לא נתקלתי בסופר שכותב את גיל הנעורים כמו סטיבן קינג. בשנים שבהן הוא כתב את "זה" הוא כתב גם את הנובלה "The Body" שהפכה לסרט העל-זמני של רוב ריינר "אני והחבר'ה", אולי הסיפור היפה ביותר שנכתב אי פעם על חבורת ילדים בני 12 ועל החברות והאהבה ביניהם ועל הפצעים שפוער בהם הזמן שהופך אותם למבוגרים. ב-1,100 ומשהו העמודים של "IT" הוא לוקח את העסק הזה הרבה יותר רחוק וטווה את העבר ואת ההווה בקורי עכביש מיסטיים ובלתי ניתנים לניתוק.

סטיבן קינג התפרע שם על מלא ובנה מיתולוגיה מפוארת שהדהדה אחר כך ברבים מספריו האחרים וקשרה אותם ביקום משלהם, אבל בסוף יש כאן סיפור קיצוני ונועז ביותר על חבורת ילדים שקוראת לעצמה "מועדון הלוזרים", ילדים שמשלמים מחיר כבד על חטאי מבוגרים, ובדרך אל הקרב הגדול על חייהם ושפיותם מול מפלצת שמגיעה מעבר לזמן וליקום, הם גם עוברים טריפ פסיכדלי וגם מקיימים יחסי מין (עניין פעוט שהושמט מהגרסאות המוסרטות). בגיל 14, אפשר היה לנחש, זה לא רק העיף לי את המוח, זה חיווט אותו מחדש.

אז ככה מרגישה אהבה ראשונה: פטיש חמש קילו לראש, בוקס עם מקדחת אוויר בבטן, חיבוק מוחץ של מפלצת שהיא סך כל פחדיך. ובדיוק כמו שסטיבן קינג הבטיח והמציאות קיימה, הנוסטלגיה היא רוח רפאים זדונית שתרדוף אותנו כל חיינו והעבר יפער בנו פצעים בלתי ניתנים לריפוי, ושום דבר אף פעם לא יהיה כמו הסיפור ההוא שקראת ולא האמנת שאתה קורא ב-1989, על חבורת ילדים בני 12 שעשו דברים מוזרים וקרו להם דברים מוזרים.

"אל עצמי" // רעות ברנע // מה שחשוב זה מה שחשבתי כילדה בת 9

בין גיל 7 ל־11, כשרק התחלתי לגלות את היכולות המבטיחות שלי כגרופי מקצועית, הערצתי כמה פיגורות משמעותיות: ירדנה ארזי, להקת מנגו, ג'ייסון דונובן, מישל מ"צער גידול בנות" (שאתן יודעות מה קרה איתה אחר כך) וגלילה רון־פדר, שאז אפילו עוד לא היתה עמית. כמו כל ילדת אייטיז-ניינטיז, גם אותי גידלה הטלוויזיה, אבל היה לי סוג של מזל להיוולד מספיק בזמן כדי שאהפוך להיות מאלה שקוראות שני ספרים ביום, טרם הגעת הכבלים לארץ. ב-1992, כשחוברנו לערוצי זהב, האירוע הסתיים. המשכתי לקרוא, אבל את מקומה של הספריה הציבורית תפסו MTV ו-ווסט בוורלי היי (על כך בפרקים הקודמים).

את מסעותיי עם גלילה התחלתי כמו כולםן עם "ג'ינג'י", על כל 3,895 כרכיו. משם ל"כסאח", האח הגדול והפחות-מוצלח שלו, ואז הגיע "אל עצמי" (שכרונולוגית נכתב קודם, ויצא לאור ב-1976). אל עצמי מגולל את סיפורו של ציון כהן, תחת הטאג-ליין מכמיר הלב "סיפורו של ילד עזוב" – תיאור שלדעתי לא היה עובר היום בשום צורה. הוא נכתב בהשראת ניסיונה האישי של רון־פדר-עמית, שהפכה עם בן זוגה דאז את ביתם לבית אומנה, כזה שבמהלך שנות ה־70 גרו בו עשרה ילדים שונים. אז זה היה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי – היום זה נראה לי עניין מדהים ואלטרואיסטי, אבל אני גם שואלת למה לעשות את זה לעצמך, למה.

 

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה היה בטח אחד הראשונים שנחשפתי אליהם, והיה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות

 

הספר משתייך לז'אנר ספרי היומן שהיה בשיא הפופולריות שלו אז, כשכולנו עוד חשנו כמו דמויות מרומנים רומנטיים וחיכינו שמישהו ימצא את היומן אחרי מותנו והוא יזכה לתהילת עולם. לו רק ידענו שתהילת עולם תהיה זמינה כמה עשורים אחרי מבלי לחכות לאחרי המוות באמצעות לייקים באינסטגרם. ציון הוא ילד מבית שאן שמגיע למשפחת אומנה צפונבונית בחיפה, שמתאר ביומן שלו את קשיי ההסתגלות שלו כילד מ"משפחה הרוסה" (עוד תיאור שכבר לא משתמשים בו היום), שזה לכאורה לא מתוחכם, לא משכיל ו… בכן – מזרחי, שנזרק לתוך חיים חדשים בסביבה סופר-אשכנזית, שמקדשת לימודים, נימוסים וממון. הנמסיס שלו הוא ניר שרוני, בנם הביולוגי של הוריי האומנה, ילד כאפות מתנשא שבמקרה בדיוק בגילו ולכן הוא נאלץ לבלות בחברתו גם בבית הספר – מקום שבו הוא בכלל לא מוצא את עצמו.

כבר בשנים הראשונות אחרי שפורסם, זכה הספר לביקורות שתקפו את הגזעניות שבו, את חיזוק הסטריאוטיפ שלפיו ילדים שמגיעים מאותן משפחות הרוסות הם בהכרח מזרחים, בעוד שאלה שצריכים "להציל" ו"לחנך" אותם הם בהכרח אשכנזים. מצד שני, התייחסו אליו במשך השנים גם ככזה שהעלה לשיח את הדרת המזרחים, ואולי אפילו יצר מהלך של ניפוץ סטריאוטיפים (מישהו אמר ישראל הראשונה וישראל השנייה? אוקיי תגידו שוב, לא שמענו טוב). כשיצא הסרט שמבוסס עליו, 12 שנה אחרי יציאת הספר, לוהקו לשני התפקידים הראשיים שני ילדים אנונימיים דאז – את ציון שיחק אריק אוחנה, שלימים, הודות לכתבות מסוג "איפה הם היום", הבנו שגדל להיות מורה לנהיגה; ואת ניר שיחק רועי בר-נתן, שלימים… טוב אתם יודעים מה קרה איתו.

קראתי את הספר בגיל צעיר מדי. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה היה, אבל כשיצא הסרט ב-1988 (ונגיד שראיתי אותו ב-1989), צפיתי בו כבר פוסט-קריאה. באתי מוכנה, מה שאומר שהייתי גג בת תשע אז – בדיוק בגיל של הבת שלי היום. האם יש הבדל בין צריכת התוכן הזה לבינג'ים החוזרים שהיא עושה כבר שנה על כל העונות של מקיף מילאנו? לא בטוח, אבל לזמנו זה הרגיש נכון. "אל עצמי" הוא הספר הכי מצליח של רון־פדר-עמית, וגם זה שהכי סחף אותי כנערה (שלא לומר ילדה) בת תשע. למרות שהוא נטוע עמוק בחברה הישראלית, כזו שלכאורה הייתי צריכה להכיר בעצמי, הוא חשף אותי להרבה מקומות שלא הייתי מודעת אליהם, אז לפחות.

קו העלילה הרומנטי בין ציון לבתיה, שאותה הוא מכיר כשהוא בורח באחד הימים לחוף הים, היה בטח אחד הקווים הרומנטיים הראשונים שנחשפתי אליהם (למרות שעל מי אני עובדת, כבר הייתי צופה ב"שושלת" אז); ובכל זאת – היה בו משהו שהרגיש אמיתי, קרוב, בלתי אמצעי. סיפור אהבה קטן ויפה בין שני ילדים שלא מוצאים את עצמם במקומות שבהם הם אמורים להיות. כמובן שהמשכתי גם לסיקוולים הרבים בסדרה (כי בכל זאת, בגלילה רון־פדר עסקינן), אבל אף אחד מהם לא היה ראשוני, אמיתי ונקי כמו "אל עצמי". אני לא בטוחה שהייתי חושבת ככה אם הייתי חוזרת אליו עכשיו (לרומן הגרפי שיצרה לאחרונה רחלי שלו אני לא מתקרבת מפאת חילול הקודש), אבל מה זה משנה מה אני מרגישה כלפיו היום. מה שחשוב זה מה שחשבתי עליו אז.

 

"המשחק של אנדר" // לירון רודיק // הספר שלימד אותי על מלחמה יותר מהצבא

את הספר הראשון שלי קראתי בגן הילדים, בגיל 5 – ספר שאני זוכר עד היום על ממלכת הפירות. אחר כך, בגיל 6, כבר עברתי לספרים רציניים יותר כמו "דייוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס, ההיכרות הראשונה שלי עם ספרות יפה. לא ידעתי אז דבר על ספרות מדע בדיוני, ועבורי לפחות – חייזרים ורובוטים היו שייכים לטלוויזיה וקולנוע.

כל זה השתנה כשחבר סיפר לי על "המשחק של אנדר", ואמר לי שזה סיפור על ילד כל כך חכם עד שהוא יודע בדיוק איפה להכות כדי לפגוע ביריב שלו. אז חשבתי שמדובר בסיפור על כוחות על. ביקשתי מאמא שלי לקנות את הספר, וניסיתי לצלול לעולם שיצר אורסון סקוט קארד. אבל לקח לי רגע להבין את הקטע. בעולם של סקוט קארד, ילדים מוצלחים במיוחד נשלחים לפנימייה צבאית – בה נותנים להם להלחם אחד נגד השני בקרבות מסוכנים, על מנת להכין אותם למלחמת קיום עם חייזרים. ובתור ילד, לקח לי זמן להבין את חוקי העולם, שדורשים להפעיל יותר את הדמיון. אז התקדמות הקריאה שלי הייתה די איטית, כי בכל זאת –  ילד בן 9.

ככל שהתקדמתי, כך היה לי ברור – למרות שהספר עוסק בילדים, זהו לא ספר לילדים. הילדים בעולם הזה מתבגרים במהירות – הם חכמים, מוכשרים וחלקם גם חסרי רחמים. הם חיים במציאות בה מנטרים אותם מגיל קטן, אז הם מקבלים יעוד בשלב הרבה יותר מדי מוקדם. דוגמה מצוינת לכך היא המאמרים שכותבים אנדר ואחותו תחת שם בדוי לאורך הסיפור. בגיל 9 חשבתי שהמשמעות של להיות אדם מבוגר היא לבזבז מלא כסף וללכת לישון מתי שאני רוצה, אבל פתאום קראתי בספר על ילדים בגילי שנלחמים, ומפרסמים מאמרים עוד בעשור הראשון לחייהם. אני זוכר איך, תוך כדי קריאה, נכנסתי לקרבות בין הילדים, לאבידות בדרך, ופתאום לקראת הסוף, הספר עושה פנייה חדה והופך לספר פילוסופי על תורת הלחימה, על פי אורסון סקוט קארד.

 

התאהבתי בספר פעמיים ובגילאים שונים. הוא רק מחכה שאפתח אותו שוב ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו במלחמה חסרת יעדים שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק מה שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מפניו

 

זו היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בספר הזה – כשאנדר מגלה את האמת על האימונים שלו, על האויבים שלו, על מלחמה ועל שלום. אנדר, שהפך מילד מחונן למצביא הכי חשוב בהיסטוריה האנושית, לימד אותי הרבה יותר מכל ספר אחר, ושלח אותי למסע של הרהורים במדינה שמאז ומתמיד עסקה באויביה יותר מאשר באזרחיה. ילד ישראלי לא יכול לחמוק מהמלחמה, וזאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות שלה, ללא תיווך של משרד החינוך.

הפעם השנייה שהתאהבתי בספר הזה הייתה שנים אחר כך, כשהייתי חייל. הזמן עבר ו"המשחק של אנדר" נעזב עם ספרים אחרים על הספסל השכונתי. באותה תקופה השתתפתי בסדנת תיאטרון לחיילים של בעז דבי וירון אדלשטיין בסמינר הקיבוצים, ובסוף כל סדנה היה על המשתתפים להביא מתנות לחברי הקבוצה. ירון, המנחה של הסדנה, הביא לכל אחד ספר שנבחר במיוחד עבורו עם הקדשה אישית. אני קיבלתי ממנו את "המשחק של אנדר".

אמרתי לו שעבר המון מאז שקראתי את הספר, והוא אמר לי בתגובה שזאת הזדמנות מצוינת לקריאה חוזרת – וכמה שהוא צדק. למרות שאורסון סקוט קארד הוא סופר בעייתי, לאור דעותיו המיושנות נגד הקהילה הלהט"בקית, אך אי אפשר להתעלם מכישרון הכתיבה שלו, במיוחד בספר הזה. חשבתי על קורס המ"כים שעשיתי, חשבתי על כל מה שלימדו אותנו בו על פיקוד והנהגה, ועל כל מה שלא לימדו אותנו – חמלה, לראות גם את האויב שלי כבן אדם, והבנת האויב. לא היה לנו בקורס מ"כים הבנה של מה זה מוות, או מהי מלחמה צודקת, או בכלל – הבנה של מהי מלחמה.

כך התאהבתי בספר פעמיים, ובגילאים שונים. הוא שמור אצלי עכשיו היטב בספריה, ורק מחכה שאני אפתח אותו שוב. ואני חושב שאעשה זאת בקרוב, כי דווקא עכשיו זה הזמן לסיפור כזה, כשאנחנו נמצאים במלחמה חסרת יעדים וחסרת אסטרטגיה שלא מתקדמת לשום מקום – בדיוק הדברים שאורסון סקוט קארד הזהיר אותנו מהם. הוא גם הזהיר מגייז, אבל הוא בן 73. אז לא ידעו מה זה גייז.

"אנקת גבהים" // שרון בן-דוד // רומנטיקה לילדה שבזה לסופים טובים

זה היה מזמן. מאוד מזמן. בין ערימות ספרים ישנים בספריית בית הספר גיליתי את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, ומצאתי את עצמי נסחפת בסיפור האהבה המטלטל שבין הית'קליף לקתרין. היתום המאומץ והילדה הרגישה מוצאים שפה משותפת, שאט אט מתפתחת למעין ברית או חיבור קוסמי. עד כאן הכול כשורה, ואביה של קתרין אף מתחיל לחבב את היתום העני ומעדיף אותו על פני בנו הביולוגי, אך כשהאב הולך לעולמו יחסי הכוחות משתנים. האח המריר מתעמר בהית'קליף, משפיל אותו ומתייחס אליו כאל משרת, ובאופן כללי ממאיס עליו את החיים. קתרין מצדה מפנימה את מעמדה כאישה בראשית התקופה וויקטוריאנית. היא מחליטה להינשא לאדגר לינטון האמיד ושוברת את לבו של הית'קליף, שעוזב מבלי לומר שלום.

כעבור שלוש שנים הוא חוזר, נאה ועשיר מתמיד, כביכול התגשמות שאיפותיה של קתרין – אלא שכאן נכנסת לתמונה תאוות נקמה עזה, שמקורה באגו הפגוע של ילד עני ונטול מעמד חברתי. בזה אחר זה הית'קליף פוגע בכל מי שסביבו. הוא חוטף וכולא את בתם של קתרין ואדגר, מעניק לאחיינה של קתרין אותו יחס מבזה ומשפיל שספג בעצמו, ומנצל את בנו שלו כאמצעי להשתלטות על ירושת המשפחה. קתרין מצדה נחלשת פיזית ונפשית. היא נקרעת בין אהבתה להית'קליף לבחירה הרציונלית שעשתה, ולבסוף מתה זמן קצר לאחר לידת בתה.

ביני – אז ילדה בכיתה ה' בתל אביב – לבין קתרין מיורקשייר הפרידו יותר ממאה שנים, אבל לאהבה אין זמנים וגבולות. הבית האפלולי, הגשם והסערה הצטיירו לנגד עיני בבהירות, כשהם מעניקים משנה תוקף למצבן הנפשי של הדמויות – טריק ספרותי משומש, כך למדתי שנים אחר כך בחוג לספרות אנגלית, ובכל זאת יעיל מאוד. פנים הבית קר, פשוט ומוזנח, משדר קיפאון רגשי. אפילו שמו "אנקת גבהים" מייצר תחושת מועקה. הקור והאפלוליות הופכים את האחוזה לישות מוחשית כמעט, מעין דמות פראית ובלתי צפויה שסוחבת אחריה היסטוריה טעונה. נופי אנגליה הקודרים, הגבעות והרוח הסעירו את הדמיון וחידדו את תחושת הזרות והשונות גם בתל אביב.

אהבתי את הדמויות הפגומות, האגואיסטיות והאימפולסיביות, שמסכינות עם הנסיבות אך אינן מקבלות אותן, אנושיות כל כך בשברון הלב שלהן. קתרין והית'קליף אינם נסיך ונסיכה מהאגדות, אלא אנשים שנסיבות החיים הפגישו אותם. הבחירות שהם עושים מובילות לתוצאה טראגית, שדיברה אל לבה של הילדה שבזה לסופים טובים. בהמשך, החיבה לקדרות גותית הלכה והתעצמה לכדי אהבה לז'אנר ולגיבורים השבורים שלו – דוקטור פרנקנשטיין והמפלץ, ג'יין אייר היתומה ודרקולה, קורבנות של ניכור, בדידות ושדים פנימיים.

בראייה לאחור, אנקת גבהים היה עבורי הרבה יותר מספר קריאה. עד היום הוא זכור לי כמפגש בוסרי ומסקרן עם עלילה שאינה מנסה לרצות. בסוף יש אמנם איזשהו קלוז'ר, אבל הוא רחוק ממחוזות ה-and they lived happily ever after. העובדה שללב אין היגיון, ושעצב מטלטל הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה, סדקה משהו בתמונה הרומנטית שילדים נוטים לצייר לעצמם. בשנות המעבר בין ילדות לבגרות קשה לתפוס שאהבה יכולה להיות כואבת ומסובכת ועדיין אמיתית. אחר כך לומדים.

"ספר הדקדוק הפנימי" // יעל שטוקמן // רק בגיל המתאים הבנתי איך לאהוב ספר

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כלומר, נראה לי שחשבתי שאני אוהבת. בשנות בית הספר היסודי, קריאה הייתה אצלי יותר בגדר אקט תחרותי מאשר מתוך אהבה אמיתית, ואני ניצחתי את מיכל פ. בתחרות של מי קראה יותר ספרים בחופש הגדול, עם שמונה ספרים – והפרחים לגלילה רון-פדר וסדרת "מנהרת הזמן" האלמותית, והקלה לקריאה. אז תמיד קראתי, והרבה. אבל האם הבנתי מה שאני קוראת? האם צללתי לעולמות אחרים, ודמיינתי מחוזות רחוקים, או שהדגש בקריאה היה ההספק? בדיעבד, נראה לי שהכל השתנה רק כשפגשתי אי שם בכיתה י"א ב"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

אמא שלי ואחותי קראו אותו כמה שנים קודם לכן, ואני זוכרת שהתמוגגו, החליפו רשמים וחוויות. רציתי גם, אבל אמא אמרה שהוא "עוד לא בשבילי", וכך מבלי יודעין, הציתה שוב את יצר הקריאה התחרותי שלי. כמה שנים אחר כך, בעודי בת 16, כבר החלטתי על דעת עצמי שהוא "בשבילי". ואכן, אחרי כמה עמודים בלבד, הבנתי – קודם כל שהפעם אמא שלי צדקה, ומדובר ברומן התבגרות מכונן שיש לקרוא במינימום בגיל ההתבגרות, ורק אחר כך הבנתי מהי באמת אהבת הקריאה, שלא מתוך יצר תחרותי או זיקה לכל גורם חיצוני שהוא. אהבת קריאה מתוך התמסרות מעמיקה לעולם הבדיוני של הספר, ולו בלבד.

ברומן המופתי הזה, גרוסמן גולל את סיפורו של הנער אהרון שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, ממש כמוני. מכירים את זה שאתם רואים סדרה או סרט, ופתאום מזכירים אלמנטים שקשורים לישראל או ליהודות, ואתם מוצאים את עצמם מחייכים בלב על אף כל הציניות? ככה הרגשתי בדיוק. נוף ילדותי נפרש בין דפי הספר, השכונה המוריקה על הבתים הנמוכים ואדומי הגגות, הרחובות, הסמטאות והמונמונטים השכונתיים – כולם היו שם. גרוסמן אמנם תיאר את השכונה בשנות השישים, אבל זיהיתי את הנופים שמובאים בספר גם בחלוף המילניום.

שלא לדבר על דמותו של אהרון עצמו, אותה תווה גרוסמן במלאכת מחשבת שרק הוא יודע. אהרון לא הוסיף לגבוה כשאר בני כיתתו, ונותר נמוך ולא מפותח מבחינה פיזית למורת רוחה של אמו וסביבתו, שקידשה גבריות, צבריות וכוח. והוא אמנם לא גדל מבחינה פיזית – אולי כי לא רצה לציית לקודים של עולם המבוגרים, ואולי כי זה לא הזמין אותו או קיבל אותו אליו בזרועות פתוחות – אך הוא בהחלט גדל והתפתח מבחינה נפשית ופנימית, וכדי להסתדר בחברה שדחתה אותו במידה מסוימת, ניסח לעצמו קודים וצפנים שמתקבצים לכדי דקדוק פנימי, סדור ובעל היגיון.

בקודים הללו הוא השולט, בעל הכוח והוא האדון שמחליט איך וכיצד. הגדולה המשמעותית ביותר ברומן הזה, לטעמי, היא שספר הדקדוק המדובר לא נותר רק נחלתו של אהרון עצמו, אלא הצליח לגעת בכל מי שהרגיש לרגעים זר, אחר או כמי שלא הצליח – אם מבחירה, ואם מכורח הנסיבות – להיכנע לתכתיבים המקובעים של החברה הישראלית. מאז, אגב, אני מנסה לא להיכנע לתחרויות – קריאה או אחרות.

"ההולנדי של עכו" // אבישי סלע // הספר שגרם לי להבין שכדורגל זה החיים

מבין כל האהבות הגדולות של חיי, אין אחת מוזרה יותר מאשר כדורגל. שום דבר בהיסטוריה שלי, או במעמד החברתי שלי, לא היה אמור להוביל אותי לשם. הייתי ילד שחלם לכתוב, אולי להיות "מנחה בטלוויזיה", ובכל מקרה התעניין בהרבה תחומים – רק לא במשחק היפה. בילדות שלי הכדורגל היה שייך לחזקים של הכיתה. בשיעורי ספורט, כשכולם שיחקו, אני הייתי זה שיושב בצד.

אבל אז בא הקראש הבלתי צפוי ששינה את חיי, והאסימון שגרם להתאהבות הזאת להתפתח הוא ההבנה שכדורגל יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות ספורט לחזקים, אבל הוא גם יכול גם לשאת עליו מטענים – תרבותיים, חברתיים, פוליטיים – והוא משל נהדר על החיים, על הצלחה וכישלון, על אמונה. המשחק הלכאורה פשוט הזה, שמלגלגיו אוהבים לדבר על "11 החוליגנים", הוא בסוף החיים עצמם.

וכזה בדיוק "ההולנדי של עכו" – ספר על כדורגל, אבל גם על כל מה שמסביב לו. הספר, שיצא בשנת 2004 בהוצאת "גלורי", הוא אוסף של סיפורים קצרים על המשחק היפה שערך אחד מגיבורי הילדות שלי, אדם בשם אבי מלר, שהיה הסמל למהפך הזה (ולימים, גם זכיתי לעבוד איתו ומולו). מלר הופיע על המסך בילדותי, ומשך אותי אל הכדורגל הטוב והטהור –  תכלס, זה של ליגת האלופות.

ובספר קובצו יחדיו כמה מהיוצרים הכי גדולים שאני מכיר – ארי פולמן, אבידע לבני, אורי אורבך ז"ל, שרה אנג'ל, רן שריג, רוני סומק, אבי שילון. לא כולם היו מזוהים עם המשחק בילדות שלי, אבל כולם ידעו לספר עליו מזוויות שונות. וזה העיקר שם; הכדורגל מופיע בכל הסיפורים, אבל העיקר שם הוא על הקשר בינו לבין החיים. קשר, שהפך בהמשך חיי, לבל יינתק.

אני זוכר את עצמי בשנות ההתפתחות של אהבת הכדורגל שלי מתאהב בטקסטים. עובר בדמיון בין עולמות – מארגנטינה של "מונומנטל" לפולין של "הפועל בירקנאו", מחיפה האייטיזית של "לג'רבי חוקים משלו" ועד המשחק ההוא ברמת גן ב"טעות של שוער". בכל אחד מהסיפורים האלה היה לב, ובעיקר, היה את המשחק ברקע. המשחק שכולו רגש, משחק החיים.

והיופי ב"הולנדי של עכו", כמו ב"טד לאסו", הוא שהוא רב שכבתי – הוא יהיה מעולה לאנשים שהכדורגל שזורם בדמם, אבל הוא ירגש גם את מי שלא. גם מי שסתם יחפש למצוא את הסיפור על אהבה נכזבת, על ההחמצות של החיים, על הילדות שהלכה לאיבוד, על שחיתות – הכל נמצא שם. בין הדפים. דרך "ההולנדי של עכו", אתה מבין שההפרדה הזאת שעשינו – בין הכדורגל לבין החיים, היא מלאכותית. כדורג בסוף הוא החיים עצמם – ולתוכו אפשר לנקז את כל חוויות החיים וקשת הרגשות האפשריים. ולכן הוא כל כך מומלץ ורלוונטי גם 21 שנים אחרי שיצא לאוויר העולם.