המסיבה נגמרת: למה לעזאזל הפסקנו לעשות סקס, סמים ורוקנ'רול?

הדור הולך ופוחת? כמות הקוקאין היא שפוחתת. הרס עצמי זה כבר ממש לא קול, וכל מה שדור ה־Y הידוע לשמצה רוצה לעשות זה לנוח מול הטלוויזיה ולקום למחרת לעבודה. כך הפסקנו להקיא על רצפת המועדון וקברנו סופית את הישגי ההדוניזם של הדור הקודם. סקס, סמים ורוקנ'רול? בשבילנו רק כוס תה בבקשה

ולפעמים, החגיגה נגמרת. סקס, סמים, רוקנ'רול. צילום: איליה מלניקוב
ולפעמים, החגיגה נגמרת. סקס, סמים, רוקנ'רול. צילום: איליה מלניקוב

זה שיר ישן ואנחנו מכירים אותו היטב: כל דור מתלונן את אותן התלונות על הדור שאחריו: הם לא מכבדים את המבוגרים, לא מתעניינים במסורת והמוסר שלהם מפוקפק. בשנות ה־50 הורים מודאגים אמרו את זה על ההיפים, וההיפים, כשבגרו, אמרו את זה על ילדיהם הפאנקיסטים. אפשר אפילו להרחיק לכת ולטעון שזו פחות או יותר העלילה של ספר שופטים: כל דור גדל, ומגלה את עולם הנהנתנות – או במילים אחרות, מגלה שכיף זה כיף. 

אבל בעוד שתלונות על הדור הבא הן עניין שבשגרה וכנראה גם משתנה קבוע במין האנושי, הדורות הצעירים הנוכחיים – מה שמכונה דור ה־Y (פחות או יותר עד גיל 30 כיום) ועוד יותר דור ה־Z (פחות או יותר עד גיל 20 כיום) – עושים היסטוריה בדבר אחד. לראשונה הדור שמעליהם – דור ה־X הדקדנטי וניהיליסטי מהניינטיז – מעקם עליהם את האף על זה שהם לא נהנתנים מספיק. 

מה למעשה קורה כשהנוער מסרב למלא את התפקיד המסורתי (יחסית) של הנוער – לעשות בלגן, לפרוק עול לפני שמגיע עול הבגרות ולקרוא תיגר על הדור הקודם? מה קורה כשבני ה־20 חדורי מטרה לא להיות כמו אחיהם הגדולים מדור ה־Y, ועוד מגיל צעיר מחפשים למתג את עצמם ולסלול את הדרך לעשייה עסקית ועצמאית (לפי מחקר שערכה חברת מרקטו, כ־72 אחוז מהתיכוניסטים חולמים היום לנהל עסק משלהם ו־80 אחוז מהם מניחים שיש להם יותר מוטיבציה מלשאר בני גילם)?

נראה שהם מציגים גרסה מעודכנת, מודרנית – אבל גם מודעת פוליטית, סביבתית ובריאותית ולפיכך נקייה מקוקאין וחשפניות – למנטרת ה"לעבוד חזק, לחגוג חזק" של כוכבי וול סטריט הצעירים בשנות ה־80. האם זה טוב? האם זה רע? ומה יעלה בגורל השילוש הקדוש של ההדוניזם: "סקס, סמים ורוקנ'רול"?

סקס

הצעירים מעידים על עצמם שהם מעדיפים לצפות ביוטיוב מאשר להזדיין – ואם כבר מין אז שיהיה הכי מיסיונרי שאפשר. הדגדגן שלנו כבר לא עצבני, הוא משועמם למוות

לפני כמה חודשים התעוררה סערה: מחקר חדש של כתב העת המכובד "ארכיון ההתנהגות המינית" (השייך לאקדמיה הבינלאומית של הסקסולוגיה): טען שדור המילניאלז (דור ה־Y) הוא הדור הכי פחות פעיל מינית זה 60 שנה. יש להם פחות פרטנרים מיניים מאשר לדורות הקודמים והסבירות שלהם להיות לא פעילים מינית בתחילת שנות ה־200 שלהם כפולה מאשר זו של אחיהם הבוגרים. ויותר מזה, יש סיכוי לא רע שזו התנזרות מרצון.

הסיבות הן אינסופיות: "ככל שבני האדם נעשו יותר פתוחים לכל צורות המין בהסכמה, הם גם נעשו הרבה יותר בררנים לגבי המהות של הסכמה. הדור הזה הרבה פחות מקבל לחץ", אמרה ל"וושינגטון פוסט" הסקסולוגית סטפני קונץ. אחרים, למשל חוקרת דור ה־Y ג'ין טוונג', האשימו דווקא את תרבות הטינדר בכך שהיא מקשה על צעירים שהמראה החיצוני שלהם אינו בהכרח מדהים ומושך למצוא בני זוג – בטח כאשר יותר ויותר מהחיבורים הראשוניים נעשים דרך תמונות ולא דרך פגישות והיתקלויות, שם לכריזמה ולכימיה יש משקל גדול יותר. "הוושינגטון פוסט" אפילו טרח והביא "צעיר מדאיג" לדוגמה – נואה פטרסון, בתול בן 18, שאמר לעיתון שהוא מעדיף "לראות סרטונים ביוטיוב ולהרוויח כסף" – בדיוק הציטוט שהקורא בן ה־35 צריך בשביל לעקם את האף ולהילחץ מהדור הדיגיטלי והמנוכר הזה. 

ד"ר גדי טאוב, שהדור שעליו הוא כתב את "המרד השפוף" ב־1997 כבר הספיק מזמן לעבור לפרברים ולגדל ילדים, מודאג, שלא לומר רותח על הלך הרוח הנוכחי. "אני חושב שמה שקרה לדור שעליו כתבתי ב'מרד השפוף' דומה למה שקרה לדור מרד שנות ה־60 בארצות הברית, לאחר שהתבגר", הוא פוסק. "ממאבק על הזכות לעשן גראס בקמפוס הם התגלגלו למאבק נגד עישון סיגריות במקומות ציבוריים. מה שהתחיל מקריאה לחופש מיני הפך ללימודי מגדר קפוצים ונטולי ליבידו, ומה שהיה פתיחות הפך למשטרת המחשבה של הפוליטיקלי קורקט. אני חושב שהדור שאחרינו – לפחות החלק המשכיל שלו – משקף אווירה מהסוג הזה. לסגירות מחשבה הוא קורא פלורליזם, לאחידות הדעת שהוא מנסה להשליט הוא קורא רב תרבותיות. צדקנות נעשתה חשובה יותר מצדק ומוסרנות, לחשובה יותר ממוסר, אז האווירה הולכת ונעשית שמרנית. לא מפליא שסקס, סמים ורוקנ'רול הם אחד הקורבנות של הרוח הצוננת והרעה הזאת". 

בשביל להבין את שינוי הלך הרוח ביחס להדוניזם טוטאלי וחסר מעצורים, מספיק להסתכל על טאוב ועל היחס הכללי לדמותו ולדבריו. תפיסת עולמו הייתה בון טון של ממש בסוף שנות ה־90, אבל כאשר ב־2009 הוציא את הרומן "אלנבי" (שעסק בין היתר בהרחבה במועדון אלנבי 40 הזכור לשמצה), הוא כבר התקבל בטונים אחרים לגמרי. "'אלנבי' מתעקשת לדשדש במי האפסיים של המציאות במקום לשתות קצת שמפניה בג'קוזי", כתבה ב־2012 ליאת אלקיים מ"הארץ" על גרסתו הטלוויזיונית של "אלנבי". "בפרקים הראשונים לא סופרה בדיחה אחת, כולם לקחו את עצמם ברצינות תהומית וכולם התאהבו זה בזאת בדיוק כמו כל בורגני ממוצע. זה שחרור מיני? זה עולם קצה? כמה גברים שהולכים לאיבוד על עמוד". אלקיים עוד יחסית רכה איתו. בניהם ובנותיהם של בני דורו של טאוב ישפטו אותו, לרוב, הרבה יותר בחומרה.

מי רוצה להיות קארי בראדשו?

אבל נעזוב רגע את הגברים והנשים של שנות ה־90, בין שהם דינוזאורים או הדבר האמיתי או משהו באמצע. נחזור לבני דור ה־Y הארורים וסירובם העיקש להזדיין, או לפחות להזדיין יותר מקודמיהם. 

"אני חושבת שזה עניין של רוח התקופה. כן, יש בה משהו יותר שמרני", אומרת העיתונאית צליל אברהם, כיום עורכת בדסק הכלכלי של תאגיד רשות השידור. בשנה שעברה, באתר מאקו – מקום העבודה הקודם שלה – פרסמה סדרה של כתבות עומק מתוחקרות לעילא על דור ה־Y, מזווית תרבותית וכלכלית בעיקר, שעוררו תהודה רבה, ומאז היא גם מרצה על הנושא. אברהם בת 30, מה ששם אותה פחות או יותר על התפר של דור ה־Y – היא קצת אנתרופולוגית שלהם, קצת סניגורית וקצת דוברת. 

"דור ה־Y עושה פחות סקס מדור ה־X. לא שהוא לא עושה מעט, אלא שדור ה־X עשה המון; זה שמונה לעומת עשר. נשים בדיוק הבינו שהן יכולות לזיין כמו גברים וכולן רצו להיות קארי בראדשו, אך מאז הייתה התפכחות. הרוב לא רוצות לחיות חיים של מין בלי רגשות. הרבה מאיתנו גילו שזה נראה זוהר כשזה בטלוויזיה, אבל לא כל כך קל לקיים את ההפרדה בין גוף לנפש.

"אני זוכרת שבשנות ה־90 היה מאמר של קארין ארד שנקרא 'איך לא לעצבן לנו את הדגדגן'. זה היה המניפסט המיני הראשון של רווקות תל אביביות בישראל, הוא היה תלוי לדודה שלי בשירותים וזה נתפס כמשהו נורא משוחרר. קראתי את זה שוב לפני שנה, ומה שהדהים אותי זה כמה הוא נראה אנכרוניסטי היום. היום לא הרבה נשים צעירות חושבות שללכת למועדון ולשכב עם מישהו ללא שום מחויבות זה משהו שמעצים או משחרר. 

"סקס, סמים ורוקנ'רול היו הבטחה שנשים יכולות להשתחרר מהכל, אבל המודל שקיבלנו מדור ה־X היה בסופו של דבר מודל אורבני, חסר עכבות ומאוד דקדנטי. רואים את זה היום המון בסרטי אינדי – סצנות סקס על גבול האונס, חיי לילה עם שחרור נורא גדול שיש בו המון הרס עצמי. זה לא מדבר לצעירים של היום". ועל כך אלן ווטס, פילוסוף הזן הבריטי, בספרו "התבונה של חוסר הביטחון" כתב עוד ב־1951: "זוהי, אם כן, היא הבעיה האנושית: יש מחיר שיש לשלמו על כל עלייה ברמת תודעה. אנחנו לא יכולים להפוך יותר רגישים לעונג מבלי להפוך גם יותר רגישים לסבל".

ברייקינג ניוז: המהפכה הפמיניסטית הצליחה

"בשנות ה־70־80 הפמיניזם עשה שינויים מרחיקי לכת: חוקים נגד הטרדות, תקנות בעבודה ובמקביל לתהליך של קבלת זכויות גם קבלה גדולה יותר של מיניות", אומרת מלכיאלה בן שבת (31) מהחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב. "אבל שחרור האישה היה מדומה. אני לא חושבת שההדוניזם מת, פשוט יש תפקידים מגדריים יותר ביקורתיים. זה נובע מהמון דברים, בין היתר מכך שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה".

"יש לי בעיה עם הכותרת 'סקס, סמים ורוקנ'רול', היחס לסקס מאוד השתנה", אומר חיים ויטלי כהן (39), די.ג'יי ומנהל מועדון התחת. ״בייחוד בדור הזה נוצרה תרבות של סקס = סליז, הטרדות, ומי שולט בחיי הלילה. אתה רואה שהרוב במסיבות הם גברים, שבנות מרגישות פחות בנוח להגיע. ברור שמסיבות בבארים הן מקומות לסקס – אנשים מכירים שם ומגיעים בשביל להשיג משהו, מזיון עד בן זוג, אבל לפחות במעגלים שבהם אני מסתובב וחווה אותם, סקס, סמים ורוקנ'רול נהיה נושא בעייתי בגלל אותם גברים שבאים לצוד ולהשכיב בנות. בקיצור, מי שהמציא את המושג הזה היה כנראה גבר שניסה לשפר את ההכנסה לעסקים שלו. הסמים הופכים לכלי להשיג סקס".

סמים

זה יקר, מסורבל ומפריע לך ללכת ביום שאחרי לעבודה המעיקה שלך: כך הפסקנו לעשות סמים כיפיים והתחלנו לבקש ריטלין מתיכוניסטים 

"עידן האקסטזי והטירוף ברחבה קצת חלף", מודה מפיק המסיבות המיתולוגי שמעון שירזי (46), והוא ממהר לקשור בין השניים לכדי תפיסת עולם כמעט הוליסטית של חיי לילה. "כן, זה טוב שאפשר לקנות כרטיס בקליק, אבל אני הייתי מעדיף לעמוד בתור ולהתרגש. הפולחן נעלם. פעם היו באים מוכנים לחגוג, עכשיו אני רואה שבליינים נכנסים למסיבה ולוקח להם שעה להתניע. הם רק רוצים לדפוק אלכוהול ולהתחיל לזוז לקצב צלילים, לא משנה מה. מבחינתם עומר אדם וקארל קוקס זה אותו דבר. אנשים פחות אניני טעם". 

"היו רבים שטענו בשנות ה־90 שדווקא תופעות כמו הטראנס והרייב והשינויים בסמים המזוהים עם הסגנונות האלו – אסיד ואקסטזי – הובילו לשינוי", מציע ד"ר נדב אפל, "אלו סמים, אבל לא סמים של סקס ורוקנ'רול. סמים לא בהכרח מיניים עם אספקט יותר אינפנטילי וילדותי מאשר צעיר וסקסי", הוא אומר. זה מזכיר את אופנת הקנדי קידס שהייתה נפוצה ברייבים בסוף שנות ה־90 – בגדים צבעוניים עד גרוטסקה, שרשרות של סוכריות ופריטים תינוקיים כגון מוצצים.

אקסטזי הוא באמת לא הצד החזק של הבליינים בני ה־20 וה־30. מנתונים שאסף מכון המחקר הלאומי האמריקאי לשימוש בסמים עולה כי דור ה־Y מעדיף את הסמים שלו חוקיים, כאלה שאפשר לבקש מהרופא ולקנות בסופר־פארם. חוץ מהריטלין המעורר אפשר למצוא ברשימה גם דאונרים למיניהם – משככי כאבים למתקדמים, ואצל המשתמשים הקז'ואליים יותר – תרופות נגד דיכאון וחרדה. בישראל בתחום הזה פופולריים בעיקר הקלונקס והזנקס. בעוד שפחות משני אחוזים מאנשי דור ה־X השתמשו במשככי כאבים בשנות ה־20 לחייהם, יותר מחמישה אחוזים מאנשי דור ה־Y צרכו משככי כאבים לפני שהגיעו לגיל 25. הפער ניכר גם בשימוש בתרופות פסיכיאטריות: ארבעה אחוזים מהנשאלים בני דור ה־X נטלו תרופות פסיכיאטריות, בעוד שבקרב בני דור ה־Y יותר משישה אחוזים השתמשו בתרופות פסיכיאטריות בגיל 20־25. המספרים האלו אמנם לא נראים גדולים, אבל כל הסימנים מצביעים על כך שזהו פער שהולך וגובר בקרב דור ה־Z.

אבל מה שמרתק באמת הוא לא ההרכב הכימי של הסמים שאותם צורכים בני ה־20 לעומת בני ה־40, אלא ההבדל התרבותי שסביבם. הצעירים כבר לא רוצים ללכת לדילר, הם מעדיפים להשתמש בתרופות חוקיות שאותן הם יכולים לגגל ולהצליב במדויק את ההרכב הכימי וההשפעות שלהן (ההיקף והפירוט האנציקלופדי של מאגרי מידע בנושא, כגון Erowid.com – גם בנושא סמי הרחוב, כמובן, בעיקר הפסיכדליים – הוא מדהים). לעומת תרופות המרשם שמגיעות ארוזות מהמפעל, סמי הרחוב נתפסים במקרה הטוב כחתול בשק. ההילה הפלילית הרומנטית של סמי הרחוב כבר לא משפיעה עליהם ולא מרשימה אותם. הם רוצים את האפקט, לא את הסיפור, והם רוצים אותו אפקטיבי ועכשיו. הדבר קשור, כמובן, גם להיכרות של רבים מגיל צעיר עם ריטלין מחד גיסא ועם תרופות נגד דיכאון וחרדה מאידך גיסא, ככל שהסטיגמה על רשימתם לנוער הולכת ומתפזרת. "מי שמכיר את הריטלין ברמה האישית לא היה לוקח את זה בשביל הכיף, אין שום סיבה לשרוף תאים במוח באופן מודע", אומר מיקי חסלבסקי (23), יזם היי־טק שבין היתר ניהל אירועי האקינג לבני דור ה־Y ומעיד על עצמו שמעולם לא לקח סמים משום סוג. "אבל יש חבר'ה שאמרו, אוקיי, אמרו לי לקחת, אז אני אקח. הדור שלי זה חבר'ה שתמיד נורא נורא רוצים להצליח, וריטלין נמכר להם בתור מין תרופת קסם, כדרך מהירה להצלחה".

מריחואנה עד גמר המלאי

״האווירה נהייתה יותר נורמטיבית״, אומר על חיי הלילה של תל אביב כיום ירון דנוך (42), שניהל את מועדון הברזילי על שלושת גלגוליו ברחבי העיר וכיום ממשיך לפעול בתחום במסגרות שונות. ״אנשים יכולים לצאת בשלוש־ארבע בבוקר ויהיו להם מסיבות סבירות, לא אפטרים בברקודה (בר בצפון אלנבי, באווירה הכללית של אלנבי 40 – ע"ק, ע"ס) ואנשים נייס. גם במועדונים כל הזמן יש גרעינים של חבר'ה צעירים שנוצרת סביבם קהילה. אני הולך לברקפסט, אני רואה שם יותר בני ובנות 21־22 מאשר בני 30. הקהל התל אביבי הצעיר דווקא נגמר מהר. תחשוב שבגיל 17 הוא כבר הקיא בכל השירותים של כל המקומות״.

את האווירה הנורמטיבית הזאת מסבירים כמה תהליכים שונים שהתרחשו במקביל. הראשון הוא שככל שהסמים זמינים ומקובלים יותר, כך הם הופכים למגניבים פחות. העיתונאי ירון טן־ברינק (שכותב גם ל־Time Out תל אביב) התגורר בהולנד בשנות ה־90 וראה שם תהליכים דומים. "בניגוד לתדמית של אמסטרדם, התרבות עצמה מאוד לא הדוניסטית. מדיניות הסמים הליברלית בהולנד הביאה לכך שהסמים הפכו לאקט לא חתרני, ואם זה לא אקט חתרני אז מה מגניב בזה? זה מחליש גם את התרבויות הנלוות: ההולנדים רואים בגראס משהו לתיירים ולילדים, וסמים קשים יותר נחשבים מוקצים. חוץ מברוטרדם שנחשבת לעיר מקלט גם עבור האמסטרדמים, ובה יש סצנת לילה מקומית חזקה". 

אבל היציאה של הסמים מהמחתרת לא מספיקה כדי לגרום לירידה כזאת בקרנו של הסם הנפוץ ביותר בעולם, ובטח שלא להיות מלווה בהשפעה כזאת על שאר סצנת הלילה. נכון שהלגליזציה בהולנד מחקה את ההילה סביב הסמים – תהליך דומה קורה היום במדינות ארצות הברית שכבר העבירו לגליזציה מלאה, בהן קולורדו, שבה הסטלנים הוותיקים נמצאים בהלם מתמשך למראה כניסתן של חברות ענק לשוק המריחואנה ומסחורו הנלווה. אבל זה, כאמור, לא מספיק.

״בגיל 30 יש פחות זמן להתקרחן״

אז מה כן קרה? מה שתמיד קורה כשמחפשים סיבות לתהליכים לא כיפיים במערב החל משנות ה־80 ואילך: סערה מושלמת של ג'נטריפיקציה וגלובליזציה. הדוניזם מצטלם טוב, אבל כמו שאומר טן־ברינק, "אם תרבות הדוניסטית היא לא בת השגה, היא מתה. יש איים שבהם היא עדיין מתקיימת – בסצנת הגייז, בקרב צעירים בני האלפיון העליון – אבל זה עולם הולך ונעלם".

"בשנות ה־90 חיסלה עיריית אמסטרדם את הסקוואטים הגדולים שהיו מרכזים של תרבות הדוניסטית, ובעקבות המעבר מגילדן לאירו ב־2002 נהיה בלתי אפשרי לצעירים לגור באמסטרדם", נזכר טן ברינק, "במובן הזה ההולנדים הקדימו את זמנם – יכולתי לצאת מהבית עם 20 גילדן בכיס, לקנות אקסטה בעשרה גילדנים ולבלות בשאר הכסף לילה שלם. היום זה עולה לך פי שלושה או פי ארבעה. מובן שבתל אביב האופציה של הוללות חסומה עוד יותר כשחצי מהמשכורת הולכת על שכר דירה, וגם בגיל 30 פלוס יש פחות זמן להתקרחן. חוזרים מותשים מהעבודה ומזמינים פיצה. מאבק ההישרדות הכלכלי גם דוחף את הבליין לסמים כמו קטמין וחגיגת, שלא מעודדים תרבות הדוניסטית אלא די פועלים נגדה". בקיצור, מתברר שגם בתחום הזה תל אביב לא המציאה שום דבר.

אבל אם תרבות הסמים שרדה את המלחמה בסמים – מערכה ענקית ורב חזיתית, מסוכנים ממשלתיים עם אקדחים ועד לשיעורי חברה בתיכון, בכל העולם – היא ודאי הייתה יכולה לשרוד משהו כמו מגמת התייקרות פשוטה. אבל משהו השתנה בפנים, לא רק בחוץ. "הדור שלנו כן עושה סמים אבל לדור ה־X הייתה תרבות של הרס עצמי, שנעלמה״, אומרת אברהם. ״זה היה נורא מגניב להיות בדיכאון. אין היום את המודל הזה או את המודל של הרואין כמשהו סקסי ומגניב. נהיה פה קצת וויקנד אמריקאי. עובדים ראשון עד חמישי, מיום חמישי ב־48 שעות מנסים לפרק את מה שרק אפשר. אבל גם זה רק אלה שיוצאים לבלוק. תרבות הפנאי נורא השתנתה והיום בשביל לצאת מעודכן אתה צריך לאכול במקומות הנכונים יותר מאשר לבלות במסיבה. זאת נהייתה תרבות של מסעדות ומלא וויד. פעם בעישון היה איזה עניין של תרבות נגד, אבל עכשיו הוא איזו ברירת מחדל, חלק מאורח החיים, וגם מסתדר עם התרבות של הלוזר שלא מצליח למצוא עבודה. הבינוניות של הוויד, במובנים מסוימים, מאוד מאפיינת את הדור הזה. אני בעיקר מרגישה מבני הדור הרבה בלבול. הם לא יודעים מי הם ומי הם רוצים להיות. הם נורא מאוכזבים ששנות ה־20 שלהם נראות ככה ואף אחד כבר לא קונה את האשליה של הצעיר האורבני המגניב".

רוקנ'רול

הרוקנ'רול הוא רוח ההדוניזם, וכמה מגניב זה כבר יכול להיות כשההדוניסט הכי גדול עומד להיכנס בקול נפיחה רמה לבית הלבן?

"צריך לזכור שהביטוי 'סקס, סמים ורוקנ'רול' הופיע יחסית מאוחר, רק בשנות ה־70, בשיר של איאן דיורי", מסביר ד"ר נדב אפל (37), חוקר תרבות מאוניברסיטת בר אילן. ״זה שהשתמשו בו כדי לתאר את האתוס של הסיקסטיז כבר היה דבר רטרואקטיבי. הקישור המשולש הזה מתקשר לכך שסקס הפך במאה ה־20 להרבה יותר מתענוג: לסמל של חופש אינדיבידואלי ושחרור גופני, ובמקרה של מאבקי הפמיניזם והלהט"ב – גם שחרור קולקטיבי. מובן שגם לאכול פלאפל זה תענוג, אבל הוא לא חתרני. התענוגות האסורים הפכו למשהו כמעט טרגי. גם עם סמים קרה משהו דומה – למרות כל השיח הפסיכדלי על שחרור תודעתי והאמונה ביכולת של סמים להביא אותנו למצב קיומי גבוה יותר, מה שהיה קריטי בסופו של דבר הוא שבדומה לסקס, האמינו שבאקט הזה יש ממד אוטומטי של שחרור, סתם כי אתה עושה משהו שאחרים מנסים למנוע ממך ואתה מתעקש לחיות אותו בכל זאת. יש גם וריאציות ממש קונספירטיביות על זה, הנחות שהממסד לא רוצה שניקח סמים ונעשה סקס חופשי כי יש בזה משהו שמפריע להם. אז אתה משחרר את הגוף באמצעות הסקס ואת המוח באמצעות סמים".

אוקיי, זה מה שעלה בגורלם של הסקס והסמים. ומה עם הרוקנ'רול?

"הרוקנ'רול היה הדגל שבשמו מתבצעת המהפכה – זה שבאמת מפיץ את הבשורה של הסקס והסמים. היו כמובן ניסיונות ספורדיים לחסום גם אותו, ניסו למנוע צריכה של מוזיקה, אבל זה לא היה רציני באותה מידה. הרוקנ'רול אימץ את הדגל הזה של השחרור האישי, שחרור למען שחרור, מרד למען מרד. הבעיה הייתה שבאף שלב לא היה ברור מה נשיג כשסוף סוף נשחרר את הגוף ואת התודעה. לא היה ברור מה האוטופיה שהם מבטיחים מעבר לחזרה כמעט סיזיפית על האקט פעם אחר פעם".

מה שבטוח הוא שכולם שותפים לאיזו תחושה שרוח הזמן היא רוח של אכזבה והתפכחות. "אני לא חושב שצריך לזהות חגיגות עם מרד", מסכים גדי טאוב, "זה לא אותו דבר. זו טעות שירשנו משנות ה־60, כאילו לעשות מסיבה זו הצהרה פוליטית חשובה. להיפים ולחבריהם היה נדמה בזמנו שזה פוליטי כמובן, אבל התברר שזו הדרך הלא פוליטית. אבי הופמן, קן קיזי, טימותי לירי, כל מי שחשב ש־LSD ישחרר את התודעה ויחולל מהפכה – כולם התבדו". צליל אברהם מוסיפה: "הדחייה של הערכים הקפיטליסטים היום היא נורא מיינסטרים. כל אחד עם ראסטות בגינת כלבים יגיד לך את זה".

לדור ה־Z אין זמן לסקס

כל זה בעיקר שופך אור מדכא על העליצות היזמית של דור ה־Z. בשנה האחרונה התפרסמו לא מעט כתבות מלאות התפעלות על צעירים בני 20 שיוצאים מהתיכון כשהם חדורי מוטיבציה, מכווני מטרה, מעוצבים וממותגים לעילא ובעיקר שואפים לעצמאות כלכלית. הכתבות האלה הפכו לנוגדן האופטימי לכתבות מדכאות על דור ה־Y (שרק לפני כמה שנים עוד נקראו, בלי בושה, בכינוי המעליב "הדור האבוד"). "זה לא מפתיע שהם אחראים יותר עם החסכונות שלהם, אבל הם גם יזמים מעולים. 72 אחוז מהם רוצים לפתוח עסק משל עצמם", התפעלו מהם בפברואר האחרון ב"שיקגו טריביון". "זמין להם כל כך הרבה מידע, שסביר הרבה יותר שהם יהיו אוטודידקטים ויזדקקו לפחות זמן כדי להמריא. והם לא יהיו רק בעלי עסקים אלא גם מנהלים של המותג האישי שלהם". ובמגזין הכלכלי האמריקאי Inc בכלל השתפכו עליהם: "יש להם יוזמה, מוטיבציה, הם אחראים, מעודכנים ומשפיעים מאוד על המשפחות שלהם". 

לא פלא, אם כך, שאין להם זמן לסקס, סמים ורוקנ'רול, הם נולדו לעולם שבו שלושת הערכים האלו כבר הובסו. ללכת בעקבותיהם זה כבר להיכנע לנוסטלגיה, ועוד לנוסטלגיה של ההורים שלך, ומי רוצה לעשות את זה? כמה מגניב כבר יכול להיות ההדוניזם הישן כשההדוניסט הכי גדול, עם מסיבות הראווה וקירות הזהב והשמפניה היקרה והדוגמניות הצעירות שמתחלפות כל שנה, עומד להיכנס בקול נפיחה רמה לבית הלבן?

אולי ההתגלמות הטובה ביותר של הלך הרוח החדש הייתה בליין מסיבות הבוקר התל אביבי דיי ברייקר, שעשה באזז בשנה שעברה. בעוד בארצות הברית הטרנד הזה מצא לו נישה משלו, בתל אביב הוא עדיין לא תפס ויש שיגידו שהוא הקדים כאן את זמנו. "עולם המסיבות מציע הרבה חוויות של ניתוק, כמו סמים או אלכוהול", אמרה אז קים לסינגר (27), ממארגנות המסיבה בשיחה עם עיתון "הארץ". "לעומת זאת אנחנו פונות לאנשים שרוצים לצאת מבלי להתמודד עם הדברים השליליים, ליצור חוויה של חיבור שלא תגזול אנרגיה אלא תעניק כוח ליום עבודה. בגלל זה גם אין לנו אלכוהול". מהתווית "סחים" היא התנערה באופן חצי משכנע. "(אנחנו) בדיוק ההפך מסחים", אמרה אז. "המסיבה מיועדת לאנשים שמודעים למרחב ולזמן שלהם. בעשר בבוקר אתה יוצא החוצה לאור היום אחרי שכבר עשית את התעמלות הבוקר שלך, בילית עם חברים, אולי לקחת מספר טלפון ועוד לא התחלת את היום". גדי טאוב היה מתפלץ. ולא רק הוא, למען האמת.

"בליינים עם חיי מדף קצרים"

אבל בסך הכל חייבים להודות שזה נשמע טוב. ראו איך הצעירים החכמים האלה מתנתקים מהרומנטיזציה של ההרס העצמי, רואים בעבודה דרך חיובית ושומרים על האנרגיות. אי אפשר להתווכח עם כך שמדובר בהחלטה מודעת שנשענת על כך שהם כבר ראו מודלים של בני דור ה־X שחיו את ההדוניזם עד הסוף ויצאו מהצד השני כשהם חבולים רגשית ופיזית, וראו את האחים הגדולים מדור ה־Y מבולבלים ומדוכאים. זו אפילו החלטה אחראית. 

אבל אם בוחנים את העניין לעומק, מתחילות לצוץ שאלות. קריסת המחיצה בין העולם העסקי לעולם האישי, עלייתו של המותג האישי והתמוססות ההפרדה הקנאית בין כסף להגות – כל אלו בנו סביבנו עולם שבו תווית של בקבוק שמפו נפתחת במילים "הפילוסופיה שלנו היא"; המבוגרים בינינו, אלו שגדלו מול הקפיטליזם ולא בתוכו, יראו בכך מניפולציה צינית. אבל זו, לא נעים להודות, חשיבה מיושנת. המיתוג האישי הבלתי פוסק יכול להיראות למבוגרים שבינינו כמהלך ציני לחלוטין, אבל הוא ממש לא בהכרח חייב להיות כזה, הוא יכול להיות טבע שני. אולי אפילו ראשון. כמו כל דור של צעירים, דור ה־Z חותר אל החופש. הוא לא מחפש, כמו קודמיו, שחרור אישי דרך שחרור הגוף והמוח, כפי שתיאר זאת נדב אפל, דרך מין וסמים.

מיקי חסלבסקי, שהתחיל את הקריירה שלו בגיל 13, בהחלט מסכים ש"סקס, סמים ורוקנ'רול" זה כבר לא לדור שלו. "לאנשים נהיה סדר עדיפויות. מאז הרשתות החברתיות העולם נהיה מאוד פתוח לאפשרויות ולהזדמנויות. פעם היית הולך אחרי כולם – כולם היו עושים סמים וגם אתה עושה, היום אתה רואה אנשים מצליחים ואתה אומר לעצמך, גם אני יכול להיות כזה וזה מה שאני רוצה. זאת גלובליזציה תרבותית והיא מאוד טובה. אנחנו חוגגים, כן? אני טס למלא מקומות מהעבודה. זה פשוט נורא מעורבב. האנשים שסביבי הם אנשים שרוצים לשנות את העולם והם הכי פתוחים לגבי זה. חיים פעם אחת, אז יש לי את כל המשאבים שבעולם ואני אקח את הזמן כדי להשפיע, לתקן ולשפר. אני אשאיר חותם. פעם חצי אחוז מהאנשים בעולם יכלו להשאיר חותם. היום קל יותר להגיד לעצמך שאתה יכול לעשות גם. זה פשוט דור פתוח שלא מובל, אלא שמוביל את עצמו".

ובכל זאת ייתכן מאוד שהם הולכים לרשת דווקא את המשברים האישיים של הסבים שלהם, אלו שהיו המומים כשגילו שהילדים שלהם יוצאים היפים, ברגע שהם יגלו שבעצם גם בקצה המנהרה של השחרור האישי דרך השחרור הכלכלי, אין באמת גביע קדוש של חופש אמיתי. האמת היא שכל אחד גורלו לפספס משהו, בין אם שזו יציבות כלכלית, יציבות רגשית או סתם חוויות מסעירות וניסיון חיים. אם יש משהו שיאחד תמיד את כל הדורות, הרי שזה העול הבלתי נמנע של הקיום. אפשר להילחם בו בדרכים שונות, אבל אי אפשר באמת לנצח.

"אני חי את זה כי הצלחתי איכשהו להפוך את זה לפרנסה", אומר חיים ויטלי כהן, "אבל כאחד שעובד את זה וחי באיזה סוג של הדוניזם – במובן הפילוסופי של המילה – בפועל הוא משופע באג'נדות ואידיאולוגיה, מעבר להנאה עצמה. הבילוי עצמו דורש הרבה כוח, אפילו כוח פיזי, שדורש ממך לצאת לבלות שבוע אחרי שבוע, פעמיים־שלוש בשבוע. מסיבות זו חוויה מועצמת, חזקה, היא יכולה להימשך שעות רבות וזה הופך את זה למשהו שצריך לתכנן מראש, והדוניזם זה משהו שאתה לא אמור לתכנן מראש".

ואולי, בכלל, שום דבר לא משתנה באמת מלבד עיני המתבונן. "אני מבלה בעיר כבר 20 שנה", מסכם ירון דנוך, "אבל חיי המדף של בליין תל אביבי ממוצע הם קצרים יחסים לבלגיה ולגרמניה. בגיל 26־27 כבר מתחילה מגמת הירידה, ואז אתה כבר עם ילדים – ועדיין עושים פה ילדים בגיל צעיר יותר – וזה מוציא אותך מהמעגל". ואז הוא מציע אשם מקורי בכל הבלגן הזה. "בכלל, בתעשייה כל כמה שנים יש כתב שבא ואומר מה קרה בעיר", הוא צוחק, "מה שקורה זה שהכתב מתבגר. רק המעגלים החברתיים משתנים. העיר לא משתנה".