עדות מקומית: הרקדן ארקדי זיידס מביא את הכיבוש לקדמת הבמה

בימים של בחירות, פריימריס, תככים, מאבקי אגו ופרשות שחיתות שמאפשרות לנו לצקצק שוב ושוב בלשוננו ולשאול כמה נמוך עוד אפשר לרדת, צריך לקחת צעד אחורה, להרחיב את המבט ולהסתכל לפוליטיקה בעיניים. זה בדיוק מה שעשה הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס בעבודתו "ארכיון".

הכל החל כשצפה במקרה בכמה קליפים מטלטלים שהציג ארגון בצלם. זיידס החליט לשלב קטעי ארכיון של הגוף בעבודתו, ולשם כך צפה במאות שעות של סרטים שצולמו על ידי מתנדבים. מדובר בקטעי וידיאו שמתעדים את שגרת החיים באזורי החיכוך בשטחים. את מצלמות הווידיאו המתנדבים קיבלו מארגון בצלם – צעד שצבע מיד את התיעוד בצבעי "עוכר ישראל" וקומם רבים. אבל בעבודתו זיידס כלל לא מתעסק באג'נדה של בצלם אלא במה שמפעיל אותו עצמו ובמה שגורם לו להגיב. באופן מכוון לגמרי, העבודה שלו – שמורכבת ממחול סולו ומקליפים המוקרנים על מסכים – עוסקת כולה רק בישראלים יהודים, אלה שחיים בשטחים ואלה שחיים כאן, 20 ק"מ מה"שם" הרחוק והמטושטש. אמנם הפלסטינים אינם מופיעים בתמונות אבל ברור שהם שם, וזיידס לא מסמן אשמים.

הפוליטיקה שלו הולכת אל הגוף. זה שנים שהוא מתעניין בגוף וחוקר כיצד המציאות והמרחב הפוליטי מוטמעים בו. יש רגע אחד ב"ארכיון" שבו זיידס נשען על רגלו האחורית ובתנופה חזקה מטיל את משקל גופו קדימה תוך שהוא יודה למרחק אבן דמיונית. התנועה הגדולה הזאת מוצגת יותר מפעם אחת גם בקליפים המוקרנים מאחוריו. "כשצופים במשהו פעמים רבות ומנסים ממש להכניס אותו לגוף, מגלים איך הוא הופך לאט לאט לחלק מהתנועה שלך", הוא מספר. וכשרואים את זיידס רוקד, אפשר בהחלט להאמין לו. זה שנים שהוא יוצר כאן מחול אחר, רחוק מהמיינסטרים ומהעמדות הייצוגיות. דרך המחול הוא מבקש להשמיע קול פוליטי ועמדה מחויבת שרק יוצרים מעטים כאן מעזים להציג. גם לקהל לא פשוט לצפות בעבודות של זיידס. הוא מתעקש על אמנות שנוגעת בקצוות חשופים ובנושאים הפחות מטופלים כאן. כך עשה ב"שקט" – עבודה קשה לעיכול שבה השתתפו אמנים יהודים וערבים מחיפה שבה בחן זיידס מדוע אנחנו לא מצליחים להכיר זה את זה, שלא לומר לפתל תקשורת של ממש. בעבודתו "מחקר ארץ" הוא טיפל בשאלות של זהות ושייכות לאדמה ולטריטוריה.

ב"ארכיון" – שהוצגה בפסטיבל אביניון החשוב בצרפת וזכתה לשבחי הביקורת, אך גם עוררה מחאה וביקורת רבה – זיידס חוצה את גבולות הקו הירוק. "בעבודה הזאת אני מבקש להתבונן בגוף, בדרך שבה הוא נע, מקבל משקל או מאבד את שיווי המשקל, נושא נשק או מיידה אבן. הכל במטרה לבדוק האם הגוף מציע קריאה אחרת של מה שמתרחש שם ופה".

למה בעצם לא הלכת לצלם בשטחים בעצמך?

"חשבתי שנוכחות של אדם זר תשפיע על ההתרחשיות במקום. לא שהמצלמות שחילקה בצלם לא השפיעו, אבל הן היו קיימות בשטח בין כה וכה, ונדמה שהמתנדבים שמצלמים משתדלים להעביר תמונה בלתי אמצעית. גם עמדת המצלם הייתה חשובה לי. רציתי לראות ולהראות מה המתנדבים בחרו לצלם, איפה ואיך. לבחון את נקודת המבט של מי שחי שם".

לקחת סיכון כשבחרת לרקוד סולו ולהקרין קליפים במקביל.

"נכון, הכל בלייב בעבודה הזאת. לכל אורכה אני מחזיק בידי שלט קטן שמעניק לי את השליטה בהתרחשות. אני יכול להקפיא מצב ולהשתהות עליו או להריץ קדימה את הקליפ. למעשה אני מלמד במופע הזה את הקהל לצפות בו זמנית בי ובווידיאו, ולחזות בזיקה בין השניים שנרקמת בזמן אמת. הפעולה החיה הזאת שומרת על העניין שלי בעבודה. בכל פעם אני שואף להיכנס עוד יותר עמוק וללמוד דברים חדשים".

את העבודה פותחות תמונות רקע, נוף וטבע מטושטשות משהו, שבהדרגה מופיעים בהן גם בני אדם. תחילה האימג'ים מעורפלים ומציגים קבוצות, ובהמשך זיידס דולה מהן דמות אחת או שתיים שאחריהן הוא עוקב. המהלך ההדרגתי הזה מכין את הצופה לתמונות שאינן פשוטות לצפייה, בייחוד כאלה שמעורבות בהן ילדים: לבושים בחולצות לבנות וזורקים אבנים על אויב בלתי נראה, ילד שבועט בקיר ומקלל, חייל שמפזר עדר של כבשים שכנראה פלשו לשטח אסור. הוא משמיע קולות של רועה מנוסה, אטום לגמרי למה שהוא עושה כלובש מדים.

הצופים בתמונות רואים שגם בצד השני זורקים אבנים.

"אני לא מנסה לבדוק מי יותר צודק, אלא מבקש מאיתנו להסתכל על עצמנו. כולנו בקלחת הזאת והאחריות היא של כולנו. אני עושה מעשה ביקורתי, מעלה שאלות עלינו ועל מה שאנחנו עושים, אבל הכל נשאר במסגרת ה'אנחנו'. מהבחינה הזו אני חושב שאני עושה שירות למקום הזה".

איך נראה תהליך היצירה על העבודה?

"העבודה בארכיון הייתה קשה מאוד. הצפייה הממושכת בחומרים והצורך לבחור בין אלפי תמונות עשו לי כאבי ראש ובחילות. רק בהמשך, כשהתחלתי להתאמן בסטודיו ועברתי חוויה פיזית, הרגשתי שהתנועה מפרקת את הקושי ומשחררת".

אתה יכול לדמייין מה מרגישים הצופים כשהם יוצאים מהאולם?

"אני מקווה שהם שואלים את עצמם מה הם יכולים לעשות במה שהם שמעו והרגישו".

ארכיון, תיאטרון תמונע, חמישי ושישי 20:00