"תחושה שמשהו נורא עומד לקרות" השאיר אותנו צוחקים ופצועים
בחור עולה על הבמה, מציג את עצמו כקומיקאי ומתחיל להצחיק את הקהל עם סיפורים על הזיונים המזדמנים שלו. למרות איך שזה נראה, זה לא מופע סטנד אפ, אלא מחזה מתורגם שבו כל מלה נמצאת במקומה. וזה אחד הדברים הכי טובים שראינו על במה כלשהי בתקופה האחרונה
לצלילי נעימת הנושא הסוחפת של "רוקי", בחור עולה על הבמה, נעמד מאחורי מיקרופון, מציג את עצמו כקומיקאי ומתחיל להצחיק את הקהל עם סיפורים על הזיונים המזדמנים שלו. למרות איך שזה נראה, זה לא מופע סטנד אפ, אלא מחזה מתורגם מאנגלית, שבו כל מלה נמצאת במקומה, וההגשה הכאילו מאולתרת, כולל פניות לצופים, מדויקת להפליא. וזה אחד הדברים הכי טובים שראיתי על במה כלשהי בתקופה האחרונה (לצד "מלאכים באמריקה – חלק ב'" הנפלא בקאמרי).
>>
"תחושה שמשהו נורא עומד לקרות" הוא מחזה-מונולוג פרי עטו של מרסלו דוס סנטוס הבריטי-ברזילאי-אוסטרלי (כך הוא מתואר על ידי סוכנות התאטרון שמייצגת אותו). אחרי בכורה עולמית בפסטיבל אדינבורו 2022, המופע עבר לתאטרון בלונדון וזכה לביקורות מתפעמות מקיר לקיר. ב"טלגרף" דוס סנטוס אף תואר כ"מושיע של התאטרון הבריטי". דניאל בגנו תרגם את המונולוג לעברית והעביר את זירת ההתרחשות לתל אביב, וכמו שתום חודורוב ("רינגו") מגיש את הטקסט בצוותא 2, זה נשמע כאילו זה ממש מכאן, כולל בדיחה חיננית על המבטא הישראלי של הגיבור.
״אני בן 36, אני קומיקאי ואני עומד להרוג את בן הזוג שלי…״ הוא מכריז בהתחלה, ואז חוזר אחורה לספר על תחילת היחסים ביניהם. הסטודנט האמריקאי הוא יוצא דופן בקרב מערכות יחסיו קצרות הימים של הקומיקאי, שאינו מזדהה בשם (גם "האמריקאי" יישאר "האמריקאי" עד שלב מאוחר). הוא חתיך מהמם, הוא מעוניין במערכת יחסים אמיתית, ונראה שהוא מושלם מכל בחינה פרט לבעיה קטנה אחת – הוא לא צוחק. הוא אומר שצחוק מסכן אותו פיזית ושיש לתופעה הזאת שם רפואי. משום שהגיבור מגדיר את עצמו באמצעות הצחוק שהוא מעורר באחרים – הוא מגדיר את עצמו כ"נוירוטי מוסמך" – זה פוגע בול באמצע של האגו שלו. זה גם מאלץ אותו להתעמת עם נטייתו להפוך את כאביו לבדיחות, כמו כל הקומיקאים הגדולים באמת.
כסטנדאפיסט בסגנון האנה גדסבי, שהופעתו מבוססת על ניסיון חייו ואבחנותיו לגבי התנהגויות אנושיות – אם כי יש לחדד שהומופוביה אינה מהותית לחוויה האישית שלו – הקומיקאי אינו בהכרח מספר מהימן. יש לו אימא חרדתית, וכבר אין לו אבא, ואת הטראומות שהוא נושא עמוק בפנים הוא מגיש לנו עטופות בשכבות של הומור ושורות מחץ קולעות. וכך המונולוג נע בין ניתוחים (מצחיקים) של איך בונים בדיחה שתתפוס את הקהל, לבין בחינה עצמית חודרנית. כשזה נעשה אמיתי מדי, הקומיקאי חומק לזיונים הרנדומליים שאף פעם לא עשו לו טוב.
תום חודורוב לבד על הבמה, עם מיקרופון וכסא בר ובקבוק מים, מעצב דמות שנכנסת ישר ללב, ומצליח להעלות על הבמה גם את כל האנשים האחרים שהוא מדבר עליהם. זאת הופעה זיקיתית, שמוציאה את המקסימום מכל בדיחה, ובאותה טבעיות חיננית מתכנסת אל תוך רגעים של וידויים אישיים כואבים ומוצפי דמעות. לא פעם כשאנחנו רואים מחזה מתורגם עובר לנו בראש שבמקור זה בטח נשמע טוב יותר. לא זה המקרה כאן. קשה לי לדמיין הגשה מושלמת יותר של המונולוג המבריק, המצחיק והפוצע הזה, שנשמע כאילו נכתב בעברית תל אביבית על ידי המגיש עצמו.
צוותא 2, לפרטים וכרטיסים