האם אנחנו מותשים ממארוול? אנחנו סופר-עייפים מהם

"מאוד מאכזב", כתב לי השבוע חבר. "וואי, שיפרשו כבר", כתבה לי חברה טובה אחרת. הם לא מדברים לא על מפלגת "צעירים בוערים", אלא על מעצמת בידור אחרת – ושמה מארוול. אמירות אלו הגיעו לאחר שבשבוע שעבר, עלה הנשיא החביב של אולפני מארוול – הלא הוא רואה החשבון הנודע בעולם, קווין פייגי – לבמת אולם H שבאולם הכנסים בסן פרנסיסקו, במה שהיה אמור להיות רגע השיא של כנס קומיק-קון, שהתקיים לראשונה מאז 2019. ברצינות של נשיא אמריקאי בנאום מצב האומה השנתי, הוא הציג את תוכניותה של מארוול לארבעת השנים הקרובות ולעולם שאחרי סיום סאגת אבני האינסוף שהעסיקה אותנו במשך קרוב ל-11 שנה. בזה אחר זה, יצאו לקול שאגות הקהל כוכבי מארוול לדורותיהם, חדשים וישנים, והציגו את הסחורה החדשה: "סאגת המולטיוורס".

ברור שהקהל היה משולהב, אבל כל קהל יהיה משולהב בסיטואציה כזאת. פייגי חשף את הטיזר הראשון לסרט ההמשך האמוציונלי ל"הפנתר השחור", הצצות ל"אנט מן והצרעה: קוואנטומאניה" (עם רכש חדש לסדרה – ביל מאריי), את "She-Hulk" שעתידה לעלות בחודש הקרוב בדיסני פלוס, ידיעות על הרימייק ל"בלייד" צייד הערפדים ועל חזרתו של דרדוויל מהסדרה המחוספסת של נטפליקס ללב העניינים, ולבסוף, כמובן, שני האפוסים החדשים מבית "הנוקמים": "הנוקמים: שושלת קאנג" ו"הנוקמים: מלחמות סודיות", ששניהם יגיעו למסכי הענק ב-2025.

>> יש גם אלטרנטיבה: עשרה סרטי קומיקס שהם לא של מארוול ולא של די.סי
>> למה לעזאזל הסרט הזה הוא רימייק של "אוכפים לוהטים"?

ועדיין – משהו כאן לא כשורה. מה שלרוב היה תופס כל פיד תרבות פופולרית אפשרי בכל רשת חברתית, או לפעמים אף זולג לאמצעי המדיה המסורתיים, הרגיש כמו עוד חלק משלל תכנים, טיזרים, טריילרים המציפים אותנו כל הזמן בלאו הכי. אבל משהו באווירה הציבורית כבר לא אומר "תביאו לי עוד!" אלא דווקא "די", או לפחות "אבל בתנאי שיש לכם משהו ממש טוב הפעם". ברחבי העולם אפילו נרשמו אנשים שיוצאים מסרטי מארוול לפני שנגמרים הקרדיטים. אז איך השם הגדול בעולם הופך מדבר כה מצופה וקריטי עבור רבים למשהו שמרגיש כחלק בשגרה שלא נעים לנו, או שמא אין לנו את הכוחף לגרום לו להפסיק?

קודם כל, זה עניין של מספרים. מארוול הוציאה לאורך השנה וחצי האחרונות לא פחות משישה סרטים. זה סרט ברבעון. חלקם שיירים משנת הקורונה הבעייתית, אך חלקם היו מתוכננים כך: "האלמנה השחורה" (מאי 2021), "שאנג צ'י ואגדת עשרת הטבעות" (ספטמבר 2021), "נצחיים" (נובמבר 2021), "ספיידרמן: אין דרך הביתה" (דצמבר 2021) והשנה גם "ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" (מאי) ו"ת'ור: אהבה ורעם" (יולי). למרות שאי אפשר להגיד בשום צורה שאלו הוכיחו את הירידה בפופולריות של מארוול ("ספיידרמן" הרוויח 1.9 מיליארד דולר ברחבי העולם והפך לסרט השישי הרווחי ביותר של כל הזמנים, ואילו החדש מביניהם, "ת'ור", הרוויח 605 מיליון דולר ברחבי העולם בשלושת השבועות מאז צאתו ועדיין מוכר כרטיסים ברגע זה ממש).

אבל נדמה שכמעט כל מעריץ מצא לפחות משהו אחד לא במקום בכל אחד מאלו: "האלמנה השחורה" הציג אפקטים זולים למראה ועלילה לא מסעירה במיוחד, שמעסיקים עד עכשיו עמודי מעריצים בדיונים על סצנה בעייתית זו או אחרת. "שאנג צ'י" הציג משב רוח אחר ב-MCU אבל לא משך יותר מידי צופים או הותיר את חותם הדמות בראשם. "הנצחיים" הפך במהרה יותר לכלי נשק בידי שונאי הפוליטיקלי קורקט מאשר לסרט שעומד בפני עצמו – וכשכן עמד, הוא היה משמים, מייגע ומספר צעדים מלהפוך לפרסומת לבושם. "ד"ר סטריינג'" התעלם ממספר קווי עלילה קודמים שהיו קריטיים לפיתוח דמויותיו (לדוגמה, עלילתה של וונדה ב-"וונדה-ויז'ן") וסיעף את הסיפור כדי לספק אקספוזיציה; ואילו "ת'ור", שרבים ציפו שיהיה ממשיך ראוי ל"רגנרוק", הטוב ביותר בסדרה ובעיני רבים, בין הטובים ביותר בפרנצ'ייז כלל – נע בין בדיחת טאיקה וואיטיטי אחת לשנייה, שם בצד לעיתים את עניין העלילה ובעיקר נפל בניסיון לחבר את כל הקצוות. אפילו על הרווחי והפופולרי ביותר מבין השישה, "ספיידרמן", נטענו טענות (חלקן מוצדקות) על הישענות יתר על ריצוי המעריצים ועלילה קלישאתית. כך נוצרת תחושה היא שבעוד שיש כאן התקדמות והתנסות (ואפילו נתינת במה לקולות של במאים אוטרים, כגון סם ריימי וטאיקה וואיטיטי) אבל בו בעת, הפרנצ'ייז כולו, בממוצע, הולך אחורה.

אבל מארוול מזמן אינה רק תאגיד קולנועי, ולצד הקמת דיסני פלוס לפני קרוב לשלוש שנים, עבדו שם חזק גם על הרחבת ה-MCU הטלוויזיוני. הסדרות של מארוול אמנם ניסו לשמור על האווירה של הסרטים (בעיקר בשביל לא לאבד קהל), אבל בסוף גם הן לא יכלו להתכחש לרוח המרעננת, החתרנית והלא-משפחתית-כלל של סדרות גיבורי על כדוגמת "הבנים", "בלתי מנוצח" ו"פריצ'ר". כך נוצר מתח בין הרצון לשנות ולתת קול ליצירות שונות ("לוקי", "מון נייט") לבין הרצון להמשיך ולהאכיל את המפלצת הרב-ראשית של ה-MCU ("הוקאיי", "מיס מארוול"). כך, הניסוי המעניין והאיכותי באמת שהיה "וונדה-ויז'ן" (ספויילר!) נגמר בעוד קרב שחוק בשמיים ואילו ההרגשה כשצופים ב"מון נייט" – אולי הסדרה שאכן הכי לא קשורה בטון ובתוכן למארוול – שאולי לא כדאי שנמהר כל כך לראות את אוסקר אייזיק נלחם לצד כריס המסוורת'.

ואולי הפער הגדול ביותר בין התפיסה של קווין פייגי ומעריצי הקומיקס לבין המעריצים הקז'ואלים של ה-MCU היא התפיסה שקומיקס לא רחוק מאופרת סבון: הוא נמשך לנצח, תחת קונסטלציות שונות ודמויות שונות שמקבלות זהויות ישנות. ג'יי אר לא ישאר ג'יי אר לנצח וגם כך רוברט דאוני ג'וניור בתור איירון מן. עבור מעריצי הקומיקס, זהותו של קפטן אמריקה השתנתה פעמים רבות לאורך 70 השנים מאז שהופיע לראשונה בחוברות, אבל בשביל רובנו, קפטן אמריקה הוא פשוט כריס אוונס. לראייה, בקידום סרטו החדש "האיש האפור" (בעצמו תוצר של פליטי מארוול, האחים רוסו), אוונס היה צריך להדוף מימין ומשמאל שאלות כמו "נראה אותך בקרוב חוזר לחליפה?", "איזה דמות אחרת שלך קפטן אמריקה היה מנצח?" ו"תחתום לי על המגן" (שזו לא שאלה). אין מה לעשות – כמו שהאריסון פורד לא יוכל להיות אינדיאנה ג'ונס לנצח (גם אם מכריחים אותו להיות), וכך גם הוקאיי לא יהיה המנטור לעד וגם לא בלאק ווידו. עם עזיבתם אט אט של חברי הצוות המקורי, ואלו שליוו אותנו לאורך יותר מעשור, והדמויות שעוברות לחזית ההתרחשות נעשות יותר ויותר איזוטריות בקאנון, המעריצים השרופים – שלא לדבר על כל השאר – מאבדים סבלנות.