ישראל מתביישת: למה הישראלים כל כך מפחדים מעירום?

חבל שאי אפשר ללכת עירומים. צילום: איליה מלניקוב
חבל שאי אפשר ללכת עירומים. צילום: איליה מלניקוב

הנקה בציבור היא שנויה במחלוקת במקרה הטוב, רחצה בעירום היא טאבו ואפילו מפועוטות בני 3 במלתחות הישראלים מתביישים. החברה הישראלית מפחדת מעירום כמו משד, אבל למה?

29 באוגוסט 2018

"לא נעים לי בתור אישה שבוהים בי, לא משנה באיזה גיל זה" ו"מחריד אותי שהורים מתקלחים עם הילדים שלהם, באמת זה מזעזע אותי" היו שניים מהמשפטים שנשמעו בפאנל בתוכנית הבוקר "פאולה וליאון" מוקדם יותר החודש. הפאנל דן באיסור חדש בבריכות וקאנטרי קלאבים בישראל – אין להכניס ילדים בני 3 ומעלה למלתחות עם ההורה מהמין השני.

מתברר שדעה זו אינה יוצאת דופן כל כך בישראל 2018, שבה עירום הוא דבר סודי, מוכמן, משהו שמקושר למיניות באופן כמעט בלעדי ולכן בלתי נראה במרחב הציבורי. הנקה בציבור היא כמעט טאבו, כל גילוי של איבר מוצנע הוא בהכרח עניין מיני ושחייה בעירום היא פעילות חתרנית. איך קרה שהחברה הישראלית לא מסוגלת להתמודד היום עם עירום, אפילו עם עירום רנדומלי שקשור ברחצה וניקוי הגוף, ועוד של פעוטות?

עוד כתבות מעניינות:
יצאנו לחפש נודיסטים בישראל ואפילו מצאנו
איך נשמעת לכם מסיבה עם אברי מין חשופים?
שמונה תל אביבים שלא מפחדים להיחשף לגמרי

בסוף המאה ה־19 נוסדה בגרמניה תנועת Freikörperkultur (תרבות הגוף החופשי, בקיצור FKK) שעודדה גישה נטורליסטית לספורט, לחיים ולטבע, בלי לקשור את העירום למיניות. ב־1919 ייסד אלברט קוך, מורה לחינוך גופני מקרויצברג, ברלין, שיעורי ספורט בעירום מלא לנערים ונערות עם הוריהם. סביר להניח שהיום היה קוך ננעל מאחורי סוגר ובריח, אבל בזמנו הוא היה אחד מממובילי התנועה שראתה בעצמה ממשיכתה הטבעית של מסורת העירום האירופית הקלאסית.

קוך ושאר מייסדי התנועה ביקשו לקדם באמצעות העירום אורח חיים בריא וטבעי יותר בתקופה שבה צפיפות ומחלות היו מנת חלקם של גרמנים רבים. התנועה הגרמנית השפיעה רבות על הנטורליזם (או הנודיזם) באירופה ובעולם. במשך המאה ה־20 ידעה תרבות זו עליות ומורדות, מחופי הנודיסטים הראשונים בשנות ה־20, דרך הקמת ריזורטים בלעדיים לעירום עד עליית השמרנות שדחקה את התרבות הזו לשוליים, אבל תמיד נותר גרעין של אמונה בקרב הנודיסטים שידעו – מדובר בתופעה בריאה וחיובית. עד היום – גם במרחבים לאו דווקא נודיסטיים כמו אגמים במערב אירופה – משפחות מגיעות ומתרחצות בעירום – הורים עם ילדים בצד צעירים ומבוגרים אחרים. התופעה אולי פחות נפוצה מבעשורים שעברו, אבל עדיין לישראלי שמגיע לגרמניה או צרפת, למשל, צפויה הפתעה: עירום בציבור.

אין כניסה למלתחות, כרובים של פרנצ'סקו ברטולוצי (צילום: GettyImages)
אין כניסה למלתחות, כרובים של פרנצ'סקו ברטולוצי (צילום: GettyImages)

"אנחנו יודעים באופן מחקרי שתפיסת הגוף אצל נודיסטים שחיים בעירום מלא היא חיובית יותר", אומר הסקסולוג והמטפל המיני ד"ר עידן מילצ'ר. "זה אומר שגבר או אישה מלאים או עם איברים לא מדויקים לתפיסה החברתית מתייחסים לגוף באשר הוא גוף ולא בצורה שיפוטית. בחברות של נודיסטים יש גם פחות פגיעה מינית, וגם זה נקבע מחקרית. לא כל איבר גורם אצלם למחשבות מיניות".

ומה לגבי הציונות, שצמחה על אדמת אירופה כתנועה שמטפחת אידיאה גופנית חדשה – יהדות השרירים הבריאה המנוגדת ליהודי הגלותי? הציונות העמידה חלוצים חזקים, זקופי ראש וחתיכים שמכנסיים קצרים חושפים את רגליהם. האם הישראלי הראשון היה שוחר עירום ועם השנים הפך לשמרן? לא בדיוק. ד"ר חיזקי שוהם מהתוכנית ללימודי תרבות בבר אילן מסביר: "נודיזם התקיים ברוסיה הסובייטית ובגרמניה כתנועה תרבותית עם אמירה ונוכחות, אבל זה לא הגיע לארץ, החברה הייתה תמיד פוריטנית ושמרנית יותר.

ההסבר לכך הוא שהחברה כאן הייתה תחת השפעה של דת ומסורת יותר מכפי שאנחנו יודעים לתאר אותה, הרעיון של נודיזם עשוי היה להיחשב בעולם הקיבוצי כמשהו דקדנטי ששייך לחלק השלילי של העולם הבורגני. הצגת הגוף לראווה לא נתפסה כדבר חיובי, בדומה להתגנדרות או תכשיטים או עיסוק במראה. הנודיזם האידיאליסטי קשור לחזרה לטבע, דבר שנראה לנו קרוב לעולם האידיאלי של הקיבוצים, אבל החוגים החלוציים שמרו את כל החגים והתחתנו כדת משה וישראל. הם לא היו אנטי, הם ראו חשיבות בערכי משפחה ונודיזם לא הסתדר עם זה.

"הדימוי על הקיבוצים כמקום מתירני ביתור הוא מאוד יפה, אבל שגוי. התיאורים של מתירנות ושל חיי המין הפרועים בקיבוצים שייכים לעולם הפולקלור והסאטירה, כלומר בעיקר מיתוסים. העולם החלוצי, גם בתקופה הבריטית וגם הטורקית, התייחס להצגה של עירום בפומבי בצורה שמרנית מאוד ביחס למה שנדמה לנו. מתבוננים חיצוניים הפכו את הקיבוץ למשהו יותר דומה לקומונות של היפים או לחבורה של נודיסטים, אבל זה רחוק מהמציאות".

שהשכן של הדוד לא יראה אותי עירום

אם תיכנסו לסאונה בבגד ים תעליבו את הסקנדינבי הממוצע, אז למה במזרקות הנחמדות שהשכילה עיריית תל אביב־יפו להעתיק מאירופה ולהקים עבור ילדי העיר המתים מחום כל פעוט מכסה את הטוסיק? אולי הנודיזם והעירום אינם טבועים בגנום הציוני כמו באירופה, אבל איך זה שאפילו את הילדים הקטנים אנחנו מכסים?

"לילד בן 4 או 5 אין הבנה בנושא עירום או מיניות", קובע ד"ר מילצ'ר ומתייחס אגב כך גם לחוסר הנוחות של אנשים מסוימים מכך שפעוטות יביטו בהם במלתחות ויראו, חלילה, שד או פין. "יש כמה מאפיינים של החברה בארץ שבגללם אנחנו פחות פתוחים לקבל את גוף האדם באשר הוא, כמו אדם וחווה. בעבר, וזו לפחות החוויה שלי, היה קצת יותר נוח עם עירום בישראל. בשנות ה־60־80 היו עיתונים שהראו עירום, בסרטים ישראלים פופולריים היה עירום ושרים לא עשו מזה כותרות, לא היה חוסר נוחות או הרמת גבה. היום אנחנו מתייחסים יותר בביקורתיות לעירום. מה שבאירופה מתייחסים אליו בדרך כלל כיופי או כגוף, בישראל הוא ישר מיני, או במקרים קיצוניים יותר נצלני, מופקר או סרסורי. נשים בישראל לא מוזמנות להיניק במרחב הציבורי, כלומר אפילו זה נחשב מיני וגם מקבלים דוחות על עירום בחוף, מה שלפני שנים לא היה. מובן שגם מאפיינים דתיים בבסיס החברה הישראלית הופכים אותה לשמרנית יותר ויותר".

ויש עוד סוגיה שהופכת את העירום בישראל לטאבו, כפי שמציין ד"ר מילצ'ר: "בארץ כולנו מכירים זה את זה – האח שלי מכיר את הבת דודה והשכן מכיר את הדוד. אם נסתובב בעירום יהיה מישהו שעלול לזהות אותנו ולהלבין את פנינו ברבים או לחשוף אותנו, להבדיל מאירופה או מארצות הברית ששם פחות מכירים זה את זה. הדבר הזה היה קיים תמיד, אבל היום נוסף לזה נדבך משמעותי והיא האפשרות שיש לכל אחד לצלם, להעביר ולעלות לרשת תמונות עירום".

בכל זאת יש בישראל מרחב שבו עירום הוא חלק אלמנטרי מהחוויה: השירות הצבאי. אין כמעט חייל או חיילת שלא חלקו מקלחת עם כל המחלקה בטירונות לכל הפחות. זמן המלתחות בסוף היום הוא רגע טקסי כמעט שבו נוצרת ומתוחזקת רמה גבוהה של אינטימיות. האם משהו מהדבר הזה בכל זאת נשאר איתנו? ד"ר ציפי ישראל, חוקרת צבא וחברה מהמכון למחקרי בטחון לאומי, אומרת: "יש אינטימיות לכאורה שנוצרת בעקבות השירות הצבאי. השהות המשותפת יחד, המקלחת יחד, כל הסיטואציה הצבאית שמים את הצעירים במקום של אינטימיות הדדית, והיא תורמת גם להרגשה של נוחות בין הפרטים בקבוצה וגם לפתיחות עם הגוף". ד"ר ישראל מעריכה שהדבר הזה לא בהכרח נשאר בצבא, "יש ניסיון להמשיך את החוויה הזו בחיים אחר כך, גם בהייטק ובמקומות עבודה לכאורה מאוד לא צבאיים נוצרות 'פלוגות מגובשות'".

נערים קוראים "לאשה" בשביל המאמרים

"עירום התקשר בתרבויות אירופיות רבות לרעיונות כגון בריאות, התחברות לטבע, אלטרנטיבה לחיים האורבניים המפויחים והמזויפים ואפילו התעלות רוחנית", אומר ד"ר גלעד פדבה, מהתוכנית לתואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטת חיפה. "אבל בגרמניה התרבות הזאת התקשרה בתחילת המאה ה־20 גם לתיאוריות גזע שהציבו במרכז את הגוף הלבן, כך שעירום עלול לשמש גם למטרות אפלות".

מטרות אפלות, אם כי פחות, מוצא ד"ר פדבה גם בניסיונות הקלושים לשחרר איברים כאן בישראל, בעיקר באמצעות המדיה. כל מי שגדל בישראל בעשורים שלפני שנות האלפיים עוד יכול לזכור איברים שמציצים מבעד לעמודי עיתונים ומגזינים, גם לא כאלה שמוסתרים מתחת לדלפק. "אורי אבנרי ז"ל היה חלוץ של עיתונאות לוחמת, פורצת דרך שלא התחנפה לשלטון ולבעלי ההון", אומר ד"ר פדבה. "השימוש של 'העולם הזה' בעריכת אבנרי בעירום נשי חלקי בשער האחורי, שהחל בשנות ה־50, גם הוא היה חלוצי אך היה משני בחשיבותו. מטרתו היחידה הייתה למשוך את הקהל לרכוש את העיתון".

אחרי "העולם הזה" דווקא "לאשה", שנערך מהקמתו ב־1947 במשך חמישה עשורים על ידי גברים, לקח חלק בחגיגת העירום עם המדור "שיחות חוץ", שבו נראו תמונות נשים חשופות חזה ממגזינים מרחבי העולם ושירת נאמה נערים ישראלים בהתבגרותם, טרום עידן האינטרנט. בשנות ה־90 החלו להופיע גיליונות עירום על ידי מגזינים שונים שניסו לא לעבור את הקו הדק שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה, אך בכל מקרה מדובר בתופעה מינית מובהקת וכמעט תמיד מדובר בנשים עירומות. לגיליונות הללו הצטרפו גם מדורים בעיתונים שונים שהציגו גופים עירומים, פשוט ככה, בין היתר ב"העיר" ובעיתון שאתם מחזיקים בידיכם.

"השאלה הפמיניסטית היא אם לגוף הרגיל שלנו מותר להיות", אומרת מירי רוזמרין מהחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן. "העירום שאנחנו רואים היום בכל מקום הוא גוף פוטושופ יפה וחתיכי. גם פרויקטים מבורכים שמתרבים עכשיו עם צילומים של נשים מבוגרות, שמנות או עם מוגבלות, עדיין כפופים למשטור – הן צריכות להיות דומות לדוגמניות הרזות בתנוחה שלהן, בסקסיות. בכל מקרה זה מעשה מאוד פוליטי אבל הוא גם עושה אובייקטיביזציה. אני מאמינה שבהדרגה הפעולות האלה כן יעזרו להרחיב את האופציה להציג מגוון רחב יותר של גופים".

המלתחות כאוטופיה ישראלית

הרחוב הישראלי מלא בעור חשוף, בעיקר עקב הטמפרטורה הבלתי נסבלת ברוב השנה. פרסומות לא צנועות במיוחד להלבשה תחתונה מעטרות תחנות אוטובוס ובניינים זה כמה עשורים. מה מסעיר אותנו כל כך בקצת תחת וציצי? "מה שעושה את העירום למה שהוא, הם המבט ולמעשה השכל, כמו בסיפור עץ הדעת", אומרת ד"ר רוזמרין. "המבט נוצר מהאופן שבו התרבות מרגילה אותנו להסתכל בדברים ולהבין אותם, במובן הזה המבט הוא הֶרגל. הסתכלתי על פורטרטים עצמיים של הצייר לוסיאן פרויד, הם מזמינים מבט שהפרסומת לא תזמין – מבט חומל, שומר על הפרטיות, לא שופט. אנשים אומרים על תמונה של אישה זקנה 'איכס', וזה אומר שהם מחפשים את החפץ הכי סטנדרטי של התעשייה, אז האפשרות ליצור מבט אחר היא חשובה".

שירה ריכטר היא אמנית וחוקרת מגדר וכלכלה שיוצרת אמנות כזאת, אבל פוסט שפרסמה בלב סערת הפונדקאות עם תמונה שיצרה נמחק עד מהרה על ידי פייסבוק. "התמונה היא חלק מסדרת עבודות שלי 'האם הבת ורוח הקודש'. רואים בה חלק גוף, בטן של אשה, אחרי לידת תאומים. השתמשתי בטריטוריה של הגוף שלי כדי לחשוף את הסודות הלא מדוברים על היריון ולידה ושטמונים בתוך ההסתרה הפיזית של החלקים האלה בגוף. אני רואה את עצמי כאמנית אקטיביסטית, אין לי אלא לשמוח שצנזרו אותי המון במהלך החיים".

בפייסבוק הגמישו מעט את הכללים מאז שפעילים ופעילות מחו בשנים האחרונות על מדיניותה ביחס לעירום עם קמפיין "free the nipple" שקרא להפסיק להסיר תמונות של חזה נשי חשוף פטמה בעוד תמונות של חזה גברי מותרות לחלוטין. היום פייסבוק מצהירה על מדיניות רכה יותר ביחס לעירום אקטיביסטי של פעילות פמיניסטיות, אך עדיין אוסרת פטמה נשית גלויה. וכן, ככל הנראה גם בטן של אחרי לידה.

"פייסבוק החזירו את הפוסט שלי בסוף", מספרת באנחה שירה ריכטר, "אבל האמת היא שכבר שנים אני מצנזרת את עצמי עוד לפני שאני ניגשת לאוצרת במוזיאון עם עבודות שלי, או מנגד – לפייסבוק או יוטיוב. להבדיל אלפי הבדלות, גם השורדים את המתקפה בעיתון הצרפתי "שרלי הבדו" סיפרו שהמתקפות גרמו להם לפתח צנזורה עצמית מחמירה. בחברה שלנו מותר להראות את הגוף הנשי הצעיר והיפה אבל אסור להראות את הגוף האימהי, וכאן המחאה שלי נכנסת לתמונה. מותר להראות את הגוף אם הוא מספק מאוויים חזותיים, בדרך כלל של גברים, אבל ברגע שאנחנו לוקחות בחזרה את הריבונות על הגוף שלנו ואומרות שאנחנו רוצות להשתמש בגוף שלנו ככלי של אקטיביזם או רוצות להנכיח את הגוף המטפטף חלב, המיניק, המדמם – הלגיטימציה של הגוף הזה יורדת".

את הלגיטימציה שחלקנו מחפשים לפרסום חופשי יותר של תמונות עירום צריך לסייג. כפי שמציין ד"ר פדבה, "כאשר מפרסמים תמונה של אדם עירום זו לא בהכרח בשורת שחרור לאנושות הנאנקת תחת כבלי השמרנות. לעתים קרובות מדובר בסך הכל בדימוי נצלני שמופק בתנאים חברתיים וכלכליים קשים או בסתם דימויים חסרי טעם שכל מטרתם לגרום לצופים לרייר. חשוב לזכור שהעירום אף פעם אינו עירום לחלוטין אלא תמיד כולל סממנים של גיל, גזע, עדה, מגדר, דיאטות, מכוני כושר, מריטת שיער, הוספת שיער, תספורת, איפור ועוד. מבחינה זו נדמה שאנחנו אף פעם לא עירומים לגמרי, לא בחיי היומיום ובטח לא כשמופיעים על דפי מגזינים או על המסך".

מתביישת, אבל רק קצת – לידת ונוס של אלכסנדר קבנל (צילום: shutterstock)
מתביישת, אבל רק קצת – לידת ונוס של אלכסנדר קבנל (צילום: shutterstock)

בסופו של יום עמדת החברה הישראלית ביחס לעירום דומה למיקום שלה גם בתחומים אחרים שקשורים לליברליזם: אולי מעט גבוה יותר מהמדינות השכנות, אבל בטוח שפחות מהחברה האירופית. יכול להיות שהניסיון לשחרר את הישראלים באמצעות עירום או לשחרר עירום מהישראלים, פשוט נידון לכישלון. אולי ישראל רוויה ושסועה בקטגוריות פוליטיות וחברתיות רבות מדי מכדי להתייחס בנונשלניטיות לגוף חשוף.

ואולי למרות הקונפליקט החדש לגבי הפעוטות במלתחות הקאנטרי, דווקא המלתחות הן הדבר האמיתי עבור ישראלים בכל הקשור לעירום, מרחב שראוי לקדש ולשמור. במלתחה של הבריכה השכונתית ישראלים מרגישים מלכים ומלכות. אחרי שחייה קצרה, בהפוגה בין העבודה לבית, אפשר להתשחרר לרגע. אלה הרי לא החיים האמיתיים. זו מובלעת לחה, מוארת כמו חלום אפל שבה ישראלים יכולים לרגע אחד, בצעידה הקלה בין הלוקר לדוש, להיות נינוחים עם הגוף העירום שלהם. רק בלי ילד בן 3.