חיים שכאלה: לאן נעלמו כל בעלי החיים שהסתובבו בינינו בתל אביב?

בכל כמה שנים חיה אחרת עולה לגדולה בתל אביב. השנתיים האחרונות היו בסימן העטלפים שצובעים את בנייני העיר וממטירים לשלשת על העוברים והשבים. לפני העטלפים היה דיבור על קיפודים. תושבים נזכרו שקיפודים אוהבים לבקר בגינות הבניינים והפכו אותם לשיחת היום. חיה לוהטת נוספת שמדי פעם צובעת את שמי העיר, גם בימים אלה, היא הדררה. לאחרונה התנים מקבלים את 15 דקות התהילה שלהם. גם אם אין לנו את הנמרים והקופים שיש למומבאי להציע, בתל אביב יש טבע עירוני שוקק, והוא הולך ומשתנה לנגד עינינו. ישנם בעלי חיים שהיו כאן עוד בימים שתל אביב הייתה, כמאמר המיתוס, בסך הכל דיונה אחת גדולה – חלקם עדיין הולכים לנו מתחת לרגליים – ויש כאלה שהגיעו רק בשנים האחרונות ומשנים את המערכת האקולוגית של העיר כולה. יש גם לא מעט חיות שנעלמו. ילד שגדל היום בתל אביב רואה פחות חרקים, לטאות ומיני ציפורים שהיה אפשר לראות בעבר. הטבע העירוני שהכרנו לפני 10 , 30 ו־50 שנה הוא לא מה שאנחנו מכירים היום. העיר הגדלה והמשתנה משנה גם את היחסים שלנו עם עולם החי.

>> מה יקרה לתל אביב בעקבות שינויי האקלים?

כדי להבין את התהליך שעבר על הטבע העירוני צריך להבין את השינויים הגיאוגרפיים של תל אביב. כשחברי אגודת אחוזת בית עמדו לפני 110 שנה במקום שעתיד להפוך לתל אביב הקטנה, הם עמדו בשטח שמתאר היטב כיצד נראתה רוב תל אביב באותה תקופה, למעט הכפרים הפלסטיניים באזור – דיונות. אזור חוף הים התיכון ממצרים עד טורקיה היה מכוסה בדיונות מהחול שנדד ממצרים. תחת רגליהם של היזמים החלוצים התרוצצו פרוקי רגליים רבים כגון נמלות קציר חולית שכבר לא נראות היום בעיר וזבליות, חיפושיות הזבל שאפשר למצוא בנגב ופעם עוד גלגלו כדורי זבל בין בתי תל אביב. מעבר לירקון היה יער של אלוני תבור גדולים, שהגיעו לגובה של עשרה מטרים ויותר, ומדרום ניתן היה כבר למצוא את יפו, שכבר הייתה עיר מתפקדת שמשכה אליה בעלי חיים שניזונים מהאדם.

בתוך העולם הקטן של הזוחלים, המכרסמים ופרוקי הרגליים היו בעלי חיים אופייניים לחולות בים התיכון, שהיום קשה לדמיין מסתובבים בדיזנגוף או בפלורנטין: לטאת הכוח האפור הענקית שמגיעה לאורך של יותר ממטר והיום אפשר למצוא אותה בנגב, ירבועים, גרבילי חולות וזוחלים קטנים כמו מיני חומט שונים. את כל אלה לא תמצאו יותר בתל אביב. הם הסתלקו עם החול. בשדות שבצפון תל אביב היה אפשר למצוא עפרוניים וחוגלות, ציפורים שחיות על הקרקע ונעלמו מכאן כשכבר לא יכלו לקנן בשל התפשטות האספלט והבטון.

בשנים האחרונות חל צמצום דרמטי במספר המינים של חרקים בכל העולם. לפני כחודש פורסם בבריטניה מחקר שלפיו כ־40 אחוז ממיני החרקים פוחתים וכשליש מהזנים עומד בפני הכחדה. ההערכות הן שהדבר נגרם בשל צמצום שטחים ירוקים, שינויי האקלים ושימוש בכימיקלים בחקלאות. בתוך העיר חרקים מסוימים ששגשגו בעבר כבר לא נראים כמעט, או כמו שאוהבים לומר באינטרנט: "רק ילדי שנות ה־ 90 יבינו את זה". למשל, עם הצטמצמות השטחים הפתוחים האפשרות לפגוש את אחת ממשפחות פרוקי הרגליים המוכרות ביותר בישראל, הכדרורוניים, או כמו שאתם מכירים אותם – אורי כדורי, הפכה נדירה יותר. חרקים כאלה זקוקים לסלעים, אבנים ולחות, והחצרות שהפכו לחניונים מקשים את חייהם. בית גידול נוסף שנעלם הוא שלוליות החורף שהיו בית גידול לחרקים שונים, למשל חיפושיות מים שנעלמו מהאזור. וישנו הכוכב בסיוטים רבים של ילדים עירוניים – גמל שלמה. אמנם עדיין אפשר למצוא אותו מדי פעם בבניינים, אבל גם הגמל שלמה הירוק וגם המינים האחרים זקוקים לגינות וחצרות משגשגות, וכאלה יש פחות ופחות.

ומה לגבי פרפרים ודומיהם? שבתאי השקד, הפרפר הגדול בארץ שמוטת כנפיו 150 מ"מ, היה מעופף בעבר גם בתל אביב, אבל הוא כבר כמעט איננו. רפרף הגפן נעלם עם הגפנים שהיו באזור. פרפרים לבניניים שהיו נפוצים כאן בעבר עברו לאזורים דרומיים יותר. בוא אליי פרפר נחמד, הלוואי.

ג'נטריפיקציה בעולם החי

לא כל בעלי החיים שהיו כאן נעלמו. אחת החיות שהיו נפוצות בחולות תל אביב ונשארו עם בוא האדם היא הקיפוד. בתל אביב אפשר למצוא שני מינים של קיפודים – הקיפוד המצוי, שהוא הגדול יותר והכהה יותר, וקיפוד החולות, שהוא ארוך אוזניים והקטן שבקיפודי ישראל. בעבר הוא היה משוטט בחולות במספרים גדולים יותר, אך הוא עדיין איתנו. קיפודים יכולים לחיות היטב לצד בני האדם, מסיבה אחת פשוטה: אוכל. בני האדם מייצרים יותר ויותר זבל וזורקים אוכל לרחוב, והחיות השונות יכולות "לצוד אותו" בקלות רבה יותר. "חלק גדול מהחיות שאנשים מביאים לבית החולים בספארי הם קיפודים", אומר פרופ' יורם יום טוב, אשר יצא לגמלאות מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב והיום עובד במוזיאון הטבע החדש בעיר. "הקיפודים מצליחים בעיקר כי הם הסתגלו לחיים בסביבת בני האדם, בעיקר בזכות האוכל שמוציאים לחתולים. ב־20 השנים האחרונות, בגלל האוכל של בני האדם, חדרו לאזורי המגורים בתל אביב הרבה מאוד בעלי חיים שהיו מאוד נדירים ולא היו שם קודם. יש תנים, שועלים, חזירי בר בחיפה ושפנים בירושלים". לאחרונה נצפה שפן סלעים אף במרכז תל אביב, להפתעתם הרבה של התושבים. אם רכס הכורכר בצפון תל אביב עוד יעמוד בפעם הבאה שתגיעו לשם תוכלו להיתקל בשועלים, בין גלילות לשכונות הצפוניות יש לכם סיכוי להפתיע ארנבת מצויה, ואם תהיו ממש בני מזל תוכלו לראות נמייה מצויה בפארק בגין.

בעל החיים שהפך לנושא החם ביותר באקטואליה העירונית לאחרונה הוא התן. בעבר נהגו התנים להסתובב באזורים היותר פריפריאליים לתל אביב, אך בשנים האחרונות, למגינת לבם של לא מעט תושבים מודאגים, הם החלו להגר לכיוון העיר בשל הצטמצמות שטח המחיה שלהם. הם התיישבו בפארק הירקון, שמשמש להם פרוזדור אקולוגי, שם הם צדים אחרי שאריות האוכל שמשאירים חובבי המנגל בפארק ואף מגיעים לתוך השכונות בעקבות האוכל שמושאר בחוץ לחתולים. וזה עובד להם – יש היום כ־100 תנים בשטח העיר. "אני בן 80 וגדלתי בצפון תל אביב", מספר יום טוב, "ושם, ברחוב שלמה המלך, היו בסך הכל שלושה בתים צפונה עד הירקון, והיו פרדסים מלאים בתנים. אך ככל שהחלו לבנות צפונה, התנים נמלטו. ב־20 השנים האחרונות הם חוזרים לאזור ומשתמשים בפארק הירקון כפרוזדור משטחים שנמצאים ליד ראש העין. היום התנים מגיעים מהירקון עד לשפת הים. ישנם בעלי חיים שבשום פנים לא רוצים לחיות ליד בני אדם, למשל צבועים, אז אותם אתה לא רואה בסביבה שלנו, אבל יש הרבה שמסתגלים".

משתמשים בפארק כפרוזדור. תנים בפארק הירקון (צילום: דורון מרגוליס)

בחיות שהסתגלו ואף משגשגות לצד האדם אפשר למנות את הצוצלת, היונה, העורב האפור וגם עטלפי הפירות שהגיעו לתל אביב עם העצים שנטעו בוני העיר ובשנים האחרונות הולכים ומתרבים. אולם כמה מהחיות שהכי מזוהות היום עם תל אביב הן בכלל מינים פולשים שתל אביב עשתה להם רק טוב, ג'נטריפיקטורים של עולם החי. אחת הציפורים הבולטות בעיר היום היא המיינה – ציפור חומה עם מקור צהוב וכתמים לבנים, שמקורה בדרום אסיה אך אלינו הגיעה ככל הנראה מהצפארי בתל אביב. גם הדררה, התוכי הטרופי הירוק שחי בעבר בדרום אסיה ובאפריקה, הוא כבר מזמן לא מראה נדיר. הציפורים הפולשות נחשבות למינים אגרסיביים שדוחקים מינים מקומיים ומשנים את המערכת הטבעית.

גם מתחת לרגליים שלנו מתרחשות מהפכות כל הזמן. ד"ר דני סימון הוא אוצר נלווה באוסף החרקים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, והוא מכיר היטב את ההיסטוריה של פרוקי הרגליים בארץ ישראל ושם לב לשינויים. "מפעם לפעם מזדמנת לכאן יקרונית התאנה", הוא מזהיר מפני החיפושית שמראה המפלצתי הבהיל לא מעט תל אביבים בשנתיים האחרונות. "היא הגיע בשנות ה־50 מתאילנד וגרמה לפגיעה קשה מאוד בעצי התאנה, ובשנים האחרונות רואים אותה שוב".

מבקר נוסף שהגיע לסביבה שלנו ומסרב לעזוב הוא יתוש הטיגריס האסייתי שלתקופה מסוימת החליף את איראן כהפחדה התורנית. "הוא הגיע לארץ ככל הנראה במשלוחים של צמיגים", אומר סימון, "בתוך הצמיג הצטברו שלוליות מים ובהן הגיעו הביצים של היתוש. כשהיינו ילדים אמרו לנו לדאוג מיתושים בלילה, כי רק אז הם היו פעילים. אבל יתוש הטיגריס האסייתי עוקץ גם ביום. הוא יכול לעקוץ דרך בגדים, העקיצה שלו כואבת יותר ויש לו פוטנציאל להעביר מחלות". אם זה לא מספיק, כמויות הגשמים בשנים האחרונות עזרו ליתוש להתרבות והשנה הוא מראה נוכחות שיא בעיר.

חדקונית הדקל הפכה בשנים האחרונות לסלב מפוקפק – מין פולש שהחריב דקלים על ימין ועל שמאל ורק לא מזמן מצאו את הדרך להתגבר עליו בעזרת חומרים שמזריקים לדקלים עצמם. אך יש מין פולש נוסף ששינה לחלוטין את הנוף התל אביבי ולא מקבל את תשומת הלב המגיעה לו – צרעת הפיקוסים. עד שנות ה־80 צמחו בשקט ובשלווה הפיקוסים שהובאו לשדרות תל אביב כדי לשמש כמקור צל בשדרות העיר, אך אז הגיעה לעיר הצרעה הפולשת, ככל הנראה על גבי מטוס מתאילנד, ומאז עצי העיר לא מפסיקים לשאת פרי – הפרי השחור הדביק שמלכלך כל פינה טובה בכל שדרה בעיר.

וישנם גם בעלי חיים שנהנים מנחל הירקון, כגון הנוטרייה, מין פולש שהובא לישראל מארגנטינה בשנות ה־50 בשל הפרווה שלה. הנוטרייה הסתגלה מהר מאוד למזג האוויר החמים והחלה לשגשג בנחלים כמו הירקון, שם היא מתרבה. אמנם יש לה פרצוף חמוד ופרוותי, אבל מבחינה אקולוגית מדובר באחד המינים הפולשים הגרועים בישראל, והיא מסבה נזקים אדירים למאגרי מים.

קנרית במכרה

מוזר לחשוב שתל אביב היא בית גידול לכל כך הרבה חיות, ומוזר עוד יותר לחשוב על כל בעלי החיים שהיו כאן ואינם עוד. אחד המאבקים המרכזיים של תושבי העיר הוא הוספה של פינות ירוקות ושימור הטבע העירוני, ולכך צריך להוסיף גם תשומת לב לבעלי החיים שהעיר הזו היא ביתם. על כל פרויקט נדל"ן נוצץ שנבנה או שכונה שמכסה עוד שטח שבעבר היה פתוח, ישנם בעלי חיים שצריכים למצוא בית חדש, וצריך לקחת את זה בחשבון. יוזמות שונות, למשל גינות קהילתיות שמשמשות גם בית לחרקים שקריטיים לשרשרת המזון, עושות בדיוק את זה.

"בתל אביב ישנה מודעות טובה לטבע", אומר סימון, "יש פעילים שעושים עבודה טובה מאוד בשמירת הטבע העירוני. תמיד צריך לחשוב בתכנון גם על הטבע, לשמור על איים של טבע לא מופרע, ליצור פרוזדורים אקולוגיים לאורך נקבי מים, לאורך צירים מסוימים שבהם בעלי חיים יוכלו לעבור. לטבע, מהזוחלים ועד החרקים, יש חשיבות עצומה לסביבה שלנו. בצרפת למשל החלו להכניס כוורות דבורים לתוך בניינים. ללא דבורים בסביבה עירונית, למשל, ייעלמו גם זנים שונים של פרחים. גם אנחנו יכולים לשים קינים חלולים שלא מפריעים לנו ועוזרים לדבורי עץ שמאפשרות את הסביבה שבה אנחנו חיים".

בכלל כדאי לנו לפחד פחות מהטבע שסביבנו, גם מפרוקי הרגליים שאולי נראים לנו מגעילים אבל תורמים תרומה מכרעת לסביבה שלנו. בסופו של דבר אנחנו אלה שחיים בתוך הטבע ובונים בו ערים ולא להפך, וצריך לזכור שאנחנו לא לבד כאן. בעלי החיים הנעלמים צריכים להיות עבורנו בבחינת קנרית במכרה. ביום שנפסיק לראות אותם בינינו, כבר לא נוכל להתעלם מהבעיה.